זכרונך איתי לעד
אדם, כה צנוע שלו ומופנם. שירתנו יחד בגדוד זמן לא רב טרם צאתי לקורס קצינים. נראה היה שאתה מנסה ליצור קשר כשרק הגעתי, אך ביישנותו גברה עליך. משהבנת שזמננו מועט והנה אני עוד רגע עוזבת, אזרת אומץ והתחלת לשוחח איתי. בצניעותך הצלחת לתפוס את תשומת ליבי, יש לי זיכרון מעומעם על משחק קלפים משעשע שהיה לנו. אני גם זוכרת כמה ימים רצופים בהם דיברנו ובילינו יחד, אפילו ניסית לקחת את זה צעד קדימה אך אני כיאה לנערה לא ידעתי כיצד להגיב. קצת התחמקתי, הבנתי שהנה עוד רגע אני עוזבת והשתדלתי להתמקד במטרה. כשהייתי בקורס קצינים נודע לי הנורא מכל, הרגשתי את תחושת ההחמצה. לא ויתרתי, ביקשתי לצאת להלוויה. היה לא פשוט, לא הכרתי גם את בארץ כל כך, אך חברינו לגדוד עזרו לי ואני זוכרת שעברתי מספר טרמפים בהם אפילו שכחתי את הפלאפון שלי באחד מהם. אבל בסוף הגעתי... התלבטתי מאוד אם לגשת למשפחה שלך, הבנתי שהם כרגע בצער עמוק מאוד ולא רציתי להקשות. שנים אחר כך התלבטתי אם ליצור קשר איתם ולספר להם על התקופה הקצרה שביליתי במחיצתך אך לא אזרתי כוחות. הרגיש לי שיש מעט מידי מידע בשביל להטריח אותם. היום, 12 שנים אחרי, שאני אמא לשניים (בן ובת) הרגשתי שאני חייבת את זה למשפחה שלך. זכותם לדעת כל מידע על עברך ועל סובביך. אני מקווה שהם יקראו זאת וזה ימלא אותם כמו שהזיכרון שלך ממלא אותי. נושאת את החיוך והרוך שלך איתי לכל מקום. מור ידידתך.
געגועים
לא להאמין שעברו כל כך הרבה שנים, ואתה נשארת צעיר ויפה. קראתי עכשיו על ההורים שלך, ואני מקווה שאתה שומר עליהם שם למעלה. אני כולי צמרמורות אחרי שקראתי את השיר שאושרית כתבה שנתיים לפני שנהרגת.... לא נתפס. תמשיך לשמור עלינו. יהי זכרך ברוך!
ערן, ילד מדהים חובש בחסד....
13.10.1995.... בדרך חזרה מעוד אימון תאג"ד לפני תעסוקה מבצעית בלבנון בתפקידי כמדריך חוליה צפון, בדרך הביתה מגלה שעוד חייל נהרג בלבנון.... כמה דקות לפני שמגיע הביתה מחליט במקום זאת להגיע לתחנה לפרוק קצת מתחים.... בינתיים נודע לי שההרוג הוא חובש קרבי מגדוד 51 גולני... גדוד שאימנתי כבר כמה פעמים, האחרונה שבהם רק כשבוע קודם... מבין שלא משנה מי זה, סביר להניח שאני מכיר. אחד מהם הוא בן דוד של חניכה שלי לשעבר במד"א נתניה. מריץ טלפונים לצוות שלי מהפיקוד לבדוק את השם ומגלה שזה ערן... ערן אזולאי הבן דוד של החניכה שלי, הילד המהמם הזה, החייכן, מקצועי והביישן שרק לפני שבוע אימנתי והסתלבטנו אחד על השני... הילד הזה שהיה לי ברור שאם משהו יקרה לחברים שלו לא יהסס להיכנס לתופת כדי לעזור להם....והם לו! מגיע לתחנה על מדים מרוקן מאנרגיה אבל לא מסוגל ללכת הביתה... תורנית המוקד המיתולוגית שלנו (חנה) מוציאה ראש מהחלון של המוקד הישן וצורחת עליי לקחת אמבולנס ולצאת מהר לנסיעה. מנסה לבדוק אם יש נהג פנוי אחר כי מעדיף לא לנהוג בערב כזה... והיא אומרת לי, אתה חייב זו האמא של החייל שנהרג. אני זוכר את הסיטואציה אפילו היום, כמעט 30 שנה אחריי, אני על מדים, עומד בתחנה לא מסוגל לזוז, תוך רגע מוריד מהר את החולצת א' (מפחד שאולי זה יעציב אותה) ומשאיל חלוק ירוק של נהגים מהמוקד. אין לי מתנדבים, יוצא לבד...... ומנסה לעכל מה לומר לה, אולי מה לא לומר הכל בערבוביה אחת. נסיעה דחופה מגיע אליהם לבית בדרום נתניה. הכל שקט, אין צעקות, אין היסטריה.... רק שקט נורא וכאב באויר הבית שניתן לחתוך בסכין. אני נכנס, מנסה בכל כוחי להישאר מרוכז במשימה אבל מבין שזה אבוד..... בודק את אליס(האמא) פוגש את החניכה שלי(ג'ילברט)... שיודעת שאני מכיר את ערן. קצין העיר עדיין שם, אני בודק את האמא ומחליטים להתפנות, מגיעים למיון לניאדו שם אני מעביר אותה לטיפולם המסור של הצוות שעודכן מבעוד מועד ע"י המוקד לבקשתי. לפני שאני עוזב, אני עושה מה שמעולם לא עשיתי עד אז וכן לא מאז... אני יודע שבמצב בו היא נמצאת הסיכוי שמה שאגיד יחלחל מבעד לתודעה לא גבוה. ואני זוכר כשבאתי הנחתי את ידי על כתפה ואמרתי לה "אני מכיר את ערן, ילד מדהים, והוא סיפר לי הרבה עלייך...." ועל אף שזה נכון ובמהלך הימים שביליתי עם חבר'ה שלו אכן דיברנו לא מעט.... מכל הדברים לומר לא יודע למה בחרתי דווקא בזה אבל לשנייה אחת נדמה היה שהכל נעצר והיא לא אמרה דבר לרגע שלאחריו פשוט אמרה "תודה". למעט תקופת לימודיי בחו"ל, אני פוקד בדבקות כל שנה את קברך. הכרתי רבים, שירתי עם אנשים מדהימים ואיכותיים, אבל פעם בכמה זמן מגיע אדם שנכנס לך ללב ולא יוצא, גם לא כמעט 30 שנה אחריי??
לאבא היקר
לא להאמין שעברו כבר 11 וחצי שנה והגעגועים לא פוסקים. לא להאמין שכשהלכת הייתי בן שנתיים ומאז אני בן כמעט 14 אבל אתה נשארת בן 28. אני מאוד מתגעגע אבל מה לעשות שזה מה שאלוהים רצה וזה מה שקרה. אני גדלתי לתוך זה שאין לי אבא אבל עדיין הגעגוע לא עצר אוהב אותך הכי בעולם שלו
הדלקת נר לזכרה של אהובתנו ליאת
ליאת שלנו נספתה ב"אוטובוס הדמים" בכביש החוף ב- 11.3.78 . ב' באדר ב' תשל"ח ע"י מרצחים שחדרו דרך הים ותקפו אוטובוס של מטיילים בחזרה ממערת הנטיפים. חייה נגדעו בטרם עת - פרח שנקטף בשיא פריחתו
אחרי 21 שנה...
שלומי , השנים חולפות, הגעגוע גובר, אתה חלק מאישיותי, אני מרגישה אותך צועד איתי לאורך כל השנים, רוחך איתי גם אחרי כל השנים, אין פרט שאני לא זוכרת, הכל כמו סרט נע רץ במחשבותיי, כמה טוב היית, עם חכמות חיים ושפע של איכויות, הכל היה כל כך ברור לך, הבנת את העולם יותר מכל אדם שהכרתי בחיי, ידעת הכל! כבר בגיל 19 כמו אדם שלי חיים שלמים היו לך מסקנות בכל תחום ועניין, שלומי, תמיד הבטחנו ש.ע לנצח, כך זה יהיה ! לנצח אזכור אותך , לנצח אספר אודותיך אין עוד אנשים כמוך! יחיד ומיוחד, אוקיאנוסים של געגועים ??
