Beta Site
>> הדליקו נר לזכר חללי מלחמות ישראל >>
ראשי
  
הקמת קהילת מנחמים
  
חיפוש קהילת מנחמים
  
קבורה ואבלות
  
אודות EvelNet
 
ראשי
  
ביוגרפיה וסיפורים
  
אלבום תמונות
  
הספדים
מרב פאוזנר
מרב פאוזנר ז"ל
 
 
מודעות אבל וקהילות מנחמים
 
29.03.24
 
דודה ,מרב,-שאין שניה לה.אחנית,יולי,-שאין דומה לה אבא   6/12/14
אחיינית כזו ראויה רק לדודה כזאת.מרב שלנו ,ראי איזה פרח צמח בערוגתנו ,גאווה.כל כך חבל שלא חוויתם לפחות מספר שנים יחדיו.אלה תכנים וכמה תובאנות יכלו להנץ ממפגשים אלו,ואני כאב-סב כה מצר על כך.גינתנו איבדה ארז שאין ולא יהיה לו תחליף וזכתה בנטע שכה התאים לצמוח בצל עץ אציל שכמותך.עוד אחד מעיוותי הגורל שאין על כך מחילה אוהב וכואב אבא-סבא אביחי
 
מרב שלי! יולי פאוזנר   16/11/14
מתגעגעת
מרב יקרה שלי!
היי זאת אני הילדה שזכתה להכיר אותך עד גיל שנה גיל שלא מבינים בו כלום זה קשה, קשה לי לא להכיר אותך הסיפורים לא עוזרים אני רוצה לראות אותך לשמוע אותך לחבק ולנשק אותך בקיצור להיות איתך אפילו רק. דקה רק לדעת מי זאת האגדה שרק לי לא ידועה מי זאת דודה שלי שכשאני מבקשת ממישהו לתאר אותה במשפט זה תמיד יהיה אותו משפט: ״מרב הייתה מוצלחת יפה חכמה יצירתית והחיוך לא ירד מפניה״
ברצינות, אני לא מתגעגעת אלייך כמו כולם אני מתגעגעת יותר דווקא בגלל שלא הכרתי אותך אני אוהבת אותך מאוד
יהיה זכרך ברוך
ת.נ.צ.ב.ה
מהאחייניות שלך
יולי
 
מרב פאוזנר היחידה יונה סקופ   17/2/14
שרות צבאי
באקראי נתקלתי בגוגל במודעה על פתיחת ספריה על שם מרב פאוזנר ז"ל. לרגע תהיתי אם זו מרב שאני מכירה, והתפללתי בתוכי שזו לא תהיה היא...
את מרב הכרתי בשרות הצבאי שעשינו ביחד. שרתנו במודיעין של חיל האויר בקריה. שרתנו שנתיים ועשינו הרבה משמרות ביחד. מרב היתה באמת היחידה. היא היתה כל כך מיוחדת, כל כך יפה, מלאת מרץ. את העיניים שלה אני לא אשכח, ואיך אפשר לשכוח?? עיניים ירוקות מהממות וחודרות, מעידות על שנינות וחוכמה, וכל הזמן שוחקות.
במהלך השרות נסענו אני , מרב וחברה נוספת לאילת, לטיול לנקות את הראש. היה טיול מדהים וחווייתי. היא כל כך אהבה שמש, אהבה, חיים...
מרב היקרה, אני מספרת לך עכשיו שחזרתי בתשובה, וכמו שאני מאמינה ובטוחה - את במקום טוב, במקום של שקט , שהשמש תמיד זורחת ומלטפת. במקום שלנשמות כמוך יש מקום שמור.
יהי זכרך ברוך!
 
יומולדת גיא פאוזנר   13/5/09
עוד כמה שעות יחלפו ומתחלף התאריך,
עוד כמה שעות ואני מתבגר בעוד שנה,
עוד כמה שעות ויש לי יומולדת.
קיבלתי מילדותיי המקסימות מתנות מהממות,
קיבלתי מאישתי כרגיל הפתעות ללא סוף.
מן הסתם מחר גם אקבל איחוליי מזל טוב,
ובסוף השבוע כמיטב המסורת חוגגים עם כל המשפחה
אך כרגיל בפעם החמישית ברציפות ולא האחרונה
יחסרו לי האיחולים ממך אחותי,
תחסר לי המתנה המקורית,
תחסר לי הברכה העוד יותר מקורית בליווי מדבקות וקישוטים רבים הנלווים אליה,ויחסר לי הטלפון בסביבות השעה 12 בצהריים שיגיד לי "מזל טוב אחשלי".
מכיוון שמציאותיים אנחנו הלא ברור לי שכל זה לא ישוב,הלא ברור לי שהכל מסתכם בגעגועים ובכמיהה שלא יכולים להתממש להם,אך למרות זאת מבטיח כי מחר אחותי כמו שאני עושה לי לעיתים אשלוף את מספר הטלפון שלך מזכרונות הפלאפון שלי ,אותו מספר שלך שאותו לעולם איני יכול למחוק ממנו למרות שאין ולא יהיה לי שימוש בו,להביט עליו ולדמיין את שיחת הטלפון שהייתה אמורה להתנהל בינינו ואף מבטיח להעלות חיוך ולפנטז שהיא באמת מתקיימת לה.
אחות יקרה, אזכור,נזכור ,ולעולם לעוולם לא נשכח.
 
כן, יום הזכרון אבא   28/4/09
יום הזכרון, יום עצוב, יום ערפילי לכלל,יום סערה ברקים ורעמים-לפרט, או, לפרטים המשתייכים למשפחת השכול.ואין זה משנה כיצד צורפו נגד רצונם, ל"מועדון" מפוקפק זה, בעקבות מלחמה, בפעולות איבה, בתאונות למיניהן, או, באובדן נטע עול שנים שנגדע בעיבו.
אתה מאזין ומזדהה -והזדהות היא מנת חלקם של בני משפחת השכול בלבד. זר במקרה הטוב יכול להרגיש אמפטיה ,יכול לנסות להבין, ואולי להשתתף.אך כשאתה משתייך ל"משפחה" ל"מועדון",אתה מזדהה ,כי הרי שילמת את "דמי-החבר" במלואם טבין וטקילין. דמי חבר שתמורתם מעניק לך המועדון מנה גדושה עד לגדות של סבל, כאב, אובדן, ריק ותיסכול וכל זאת ברמות.
קטונתי אנוכי הדל בשבט מנשה, וגם לא הוסמכתי לייצג את "המשפחה- המורחבת", אבל לצערי,איש אבל איש לא יוכל לקחת ממני את הרגשות העזים הפועלים בקירבי ומפעילים את כל רמ"ח אברי לשמע הדברים הנאמרים ונכתבים במדיה על כל גווניה. התבטויות אלו כאילו מקירבי נבעו ובשמי ורשותי ראו אור. ילדתי שלי,יום הזכרון שלי-שלנן,נמשך ,למשעשה כל השנה-כל השנים,אך ביום ספציפי זה הוא ניתמך בסמוכות תמיכה חצוניות,,שאמנם אינן מחזקות אך בכל זאת מעבירות בחלל משב רוח חיצוני שגם ה"חוץ" לא נישאר אדיש והוא נמצא בסביבה הקרובה.
למרות שיום -הזכרון הוא יום הנצחה ללוחמים ולנרצחי פעולות האיבה,הוא מאומץ על ידי כל חברי ה"מועדון". יום של עצב ותוגה המקבלים ביטוי בכלל האוכלוסיה לאמור אנכנו כאן ואיתכם.
ילדתי שלי,כמו מימים ימימה הגיגים אלו נכתבו על ידי ולו רק כדי לשתפך,כאז כן עתה,בהרהורי נפש שלי שאני תקווה שיחדרו לנפשך הזכה והחפצה.
כן זה אני אבא האוהב פורש ידים לחיבוק והן עדיין פרושות...
 
מרב'קה שלי,נשמה שלי. אמא   13/1/09
עוד שנה חלפה,עוד אזכרה שנקיים מחר, ביום י'ח בטבת.4 שנים מיום שהצטרפנו למשפחת השכול.
צרוף המילים "משפחה שכולה" נשמע לי מאז ומתמיד כתאור של מצב נורא,כל כך נורא,שלא יכול להיות שידבק גם בנו.מסתבר שטעיתי.מסתבר שלרע אין גבול,וגם אותנו העמידו החיים בניסיון:האם ניפול או נמשיך הלאה.אנחנו ,למרות המשבר והכאב האין סופי,בחרנו להתמודד,ולשם כך אנו מגייסים את כל כוחות הנפש.
הרבה מכוחנו אנו שואבים ממך אהובה שלי.את,עם תעצומות הנפש הכבירות שלך,לימדת אותנו שאסור לשקוע,צריך להרים ראש, להקרין אופטימיות,ולא לתת לכאב הגדול, שהוא חלק בילתי
ניפרד מאתנו,לנהל את חיינו.בעיקר בשביל אלה שנותרו,שהם כל כך יקרים לנו.
אוהבת אותך כל כך ומשתוקקת לתת לך ולו חיבוק אחד קטן-אמא.
מקווה שאיפה שאת נימצאת (אם בכלל),טוב לך ויש לך מרגוע.
 
ארבע שנות מחגק אבא   1/1/09
והפעם,ילדתי,פגישתנו הנוכחית היא מספר ימים בלבד לאחר מלאות ארבע שנים לפרידתך מעימנו,ללא כל התראה מוקדמת וזאת [לפי התאריך הלועזי] לפני יום האזכרה הנערך בהתאם לתאריכון היהודי [דרך אגב, לוח תאריכים המשמש בעיקרו ללידות,בריתות מילה,בר מצוות, חתונות, וימי אבל ומיספד.}
חלפו פסו להן ארבע שנות מחשכים ואופל, ארבע שנים של אובדן דרך ויעד, ארבע שגים הנסחבות וסוחבות אותנו, המשולים לסחבה, ארבע שנים שבהן נותק לנו הזרם המרכזי לאור ואנרגיות.
בתקופה חולפת זו ישבתי, ולא רק פעם אחת, על מרפסת דירתנו מעיף מבט ניסתר לעבר ברחוב שמנגד,אולי בכל זאת, ובניגוד לכל הגיון רציונלי, תגיחי ותפציעי ממול. אך מיד אני מתעשת ומבין שלהיות פתי איננו יעודי בחיים.
ארבע שנים שמידי יום ו' בבוקרו של יום,אימך-רעיתי היקרה מכל ואנוכי נוסעים לבית העלמין המנוכר,והמאוד לא ידידותי[בלשון המעטה],מגיעים לפינתנן[לאחר שהצטיידנו בזר פרחים טבעיים-את שמה לב שלא שכחנו את סלידתך מפרחים מלאכותיים].הגוש הוא גוש 19,שורה 21, מספר 16,[כתובת מדויקת להפליא] ןכל זה באיזור שער הגאולה [לסרקזם אין גבולות]ואנו מניחים את הזר באגרטל המוצב למראשותיך, ,אמא משקה את הצמחים המקיפים אותך ממרקת את שבילי הגישה,מסירה אבק משלושה סלעי-הפרא בעלי הגוון הארגמני השלו,המסמנים את מקום מנוחתך.
ןאז,,,כל אחד משנינו בדרכו הוא בקול דממה דקה מתרכז,אך ורק בך ,ןזאת לאורך רגעים ארוכים. ואז...ללא אומר ובשקט המכבד אותך,ילדתי הנערצת, אנו פונים לעבר המכונית ומדרימים הביתה,
לאותה דירה שהיתה כה חמה בשנה האחרונה להיותך עימנו,עת שהנסיבות חייבו אותך לדור איתנו.הדירה לא השתנתה,הסביבה נותרה כבעבר,אך דיירי הדירה קרי אימך ואביך,קמלו,הברק והגיצוץ בעיניהם כבה,קומתם שחחה,התנועות הפכו למתונות ,ואולי אף כבדות ואיטיות. גם הזמן כאילו התיישר לפי הנפשות הפועלןת והפך לאיטי ומתמשך.ובאשר לתוכניות,הן במקרה הטוב תוכניות לזמן קצר הנע בין ימים לשעות.
להיות כן עימך, כפי שהייתי תמיד, ככל שאני מוסיף כאן גיבוב על להג ,אני תוהה למי זה מועיל,ואז...עולה מחשבה שייתכן בעיוולת יסודה, שאולי ושמא בכל זאת את קשובה אי-שם הרחק,ואז...ייתכן ודברי לא הושחתו לריק
אבא העייף אך האוהב והמעריץ.
 
41 שנה ועוד 4 שנים גיא פאוזנר   13/10/08
לא הייתי פה...לא הייתי פה לפני 45 שנה,
כשפרצת לעולם ילדה מתוקה וקטנה.
הצטרפתי למסיבה כשהיית בת 10 פלוס,
והיית עסוקה בלהשתולל ולרוץ.
התינוק הקטן והמפונק,
שבאהבה של אחיותיו נעטף ונחנק.
לא אשקר ולא אסבן,
לפעמים להיות אחיך היה מאוד מעצבן.
תמיד להיות האח הקטן והמתוק,
אך כשבאים היו חברים- חדרך הפך למחוץ לחוק.
לערמות המחזרים לענות לטלפון,
כי מי בכלל ידע אז מה זה פלאפון,
להגיד להם קבוע שאת ישנה,
כי הוד רוממותה לא לכל אחד הייתה עונה,
וכמובן לתת לך להקשיב מי זה בקו השני,
אולי יש אחוז אחד שדווקא לו תעני.
אך אז התבגרנו,
ומהקן של ההורים פרחנו,
ארוחות יום שישי הפכו למפגש סוף שבוע,
ואז להחזיר אותך הביתה במסלול הקבוע.
נזכרנו לא מזמן ענת ואנוכי,
איך בסוף ה"טרמפ" היית אומרת יאללה אחי...
ואיך במשך כל הנסיעה בדרך חזור,
היית מנהלת שיחות נפש עם נוי במושב מאחור.
ואז לפני 4 שנים כשכל כך הייתי רגיל לדמותך
כי הלא 31 שנים חייתי במחיצתך,
וגם זה הסתיים כמובן לא באשמתך.
ואז אולי אפילו כן עם סוג של הודעה מוקדמת,
נפרדנו ממך ושכבת לנו לפתע דוממת.
אך לפני כן כמו גיבורה מהסרטים,
כשגופך הקטנטן דקור ממחטים,
לימדת אותנו אופטימית מכולם,,
להשיב מלחמה לרוע של העולם.
וגם אם מאז נפער לנו חור,
או יותר נכון ממש סוג של בור,
לעולם ולתמיד לא נשכח ונזכור,
את הנשמה שלנו שנשארה מאחור,
אותנו תלווי תמיד בכל מחשבה,
ואלייך נישא געגועים ואהבה.
אוהבים אותך מרבו'ש שלנו
מתגעגעים אלייך עד בלי סוף כולנו.
תשמרי עלינו שם ממעל,
ותעזרי לנו להחליט על כל צעד ושעל.
אוהב לנצח -אחיך .
 
והכל,ובאמת הכל,באיגרת קטנה אחת אבא   2/10/08
מתוקתי שלי,עמדתי לכתוב לך,עם פרוס השנה החדשה,מילים ספורות,מכתב סימבולי על בית ולו חמישה עמודי יסוד. על בית שיסודותיו הושטטו על שני עמודי תווך שחוברו להם יחדין בשנת 1960.לבנין זה נוסף עמוד לתפארה בשנת 1962,ולאחר שנה ומחצה הוצב עמוד יפהיפה שלישי בשנת 1963,איתנותו הושלמה ויוצבה בשנת 1974 בעמוד חסון עם און ,אבל...
אז קראתי את "המכתב ללא כתובת " שכתבה היקרה לנו מכל בשם כולנו. ולפתע נראה לי מגוחך ופתטי להמשיך במשלים, באליגוריות ןבהצתעצעות בסמלים. המכתב ללא כתובת צורר בתוכו הכל,הוא נובע מעומק הנשמה של כולנו הוא מביע את כל עולם רגשותינו ומחשבותינו.ומי אני הדל במנשה,עפר לרנלי עןצמת מילות האיגרתץולכן מוטב ומעודף להחבא ולהודות לאל{...} שהיה מי בתוכנו,וברור גם מי יכול להיות אותו מי{אין כאימך-רעיתי}שהביע את השלם במלואו.שהיה נשגב ממכלול חלקיו.
תודה לך אמאלה{גם אני אוהב לכנות את היקרה לנו מכל,כך} על הכל,שלמעשה תומצת במכתב ללא כתובת.
אשת חיל מי ימצא-לנו היה האושר למצוא אותה,ואין בי ולו קמצוץ של ספק שגם את מצטרפת אלינו וגאה בה כמונו. מתוקה שלי אמא בשורותיה אלו נתנה בטוי לעבותות המחברות אותנו אליך.מכתב כן ואמיתי זה מביע הכל במלוא הודו
אוהב עד בלי סוף מתגעגע עד בלי די נישנק עד מחנק
אבא
 
ללא כותרת סיגי   20/9/08
אחותי האהובה......כפרוש שלי(פעם היית קוראת לי ככה)
חזרנו לארץ.... ל"ארץ הקודש"....כמו שאני בטוחה שאת יודעת.
והחוסר רק מורגש יותר ויותר.נסעתי להביא את אבי לרכבת ליפני מספר ימים הגענו לתחנה...אבי ירד....ישבתי במכונית.... הסתכלתי לכיוון היציאה ודמיינתי את דמותך.
כל כך הרבה פעמים אספתי אותך משם .דמיינית אותך יוצאת כולך מחייכת עם כובע צמר שחור..וקוקו בלונדיני ארוך יוצא ממנו.
צועדת במהירות חיונית לכיוון המכונית שלי.כמו שקרה הרבה פעמים..
דמיינתי אותך נכנסת לאוטו ונותנת לי נשיקה על השפתיים....כמו תמיד.
כל כך רציתי לחזור אחורה בזמן.
ישבתי.... ואף אחד לא היה שם....
בכיתי.... על הגעגוע.... על כל כך הרבה שנים שעוד היינו יכולות להיות ביחד.... על הפיספוס....עלי .... עלייך
את כל כך חסרה לי.................
 
שיגרה אבא   25/6/08
יש מינהרה-ואין אורה בקצה
נשמה שלי
ושוב אני כאן,לשם כך אינני זקוק לאירוע,לחג,או,לתאריך המסמל משהו.אני פשוט כאן,פה הוא המקום שאני משלה את עצמי שאנחנו יחדיו. אני מספיק נבון לדעת שאלו תעתועי דמיון בלבד,שאין אלו אלא הרהורים המנותקים מהמציאות,אך נוח לי איתם ואפילו נעים.אשליה זו היא "הקש"שמציף אותי על פני מי-החיים העכורים.ומוטב שכך.
אך בכל זאת חלף זמן מה מאז שגיא,אחיך המקסים,שהה באתר זה וזה קרה בחג הפסח,והוא היה האחרון בכותבים,מאז הנצחנו את "יום-השואה" {אצלנו,אמא ואנוכי הוא יום שואה אחד מתוך352 ימים זהים לו בשנה},ב"יום-הזיכרון"שהינו בלונדון, וכבדנו את הנופלים בדקת דומיה בכיכר פיקדילי ההומה,גם ב"יום-העצמאות" היינו בניכר,יום זה היה יום רגיל עבורנו,ולגלות לך סוד טסנו לאנגליה כי זה היה כבד עלינו לעבור כאן הן את יום הזיכרון {‏ומי כמונו יודע שכול מה הוא} והן את יום העצמאות {שהעליצות , החגיגה והשמחה הן לא מנת חלקנו‎}
מה אספר לך עוד,לא הפעם לא אספר אלא אבשר,סיגי,אבי והילדים חוזרים סוף כל סוף הביתה,וזאת לאחר חמש שנים ארוכות,שנים שהיו שנים מאד לא קלות,בלשון המעטה לאמא ולי.אך כמובן שמה שהיה טוב להם זה רונן גם אותנו,ולכן מה לנו כי נלין. שובם לנו הוא ,אי של נחת וגיל וללא הגזמה כזכית ענק במפעל הפיס ואף למעלה מזה.כי מאז לכתך לבלי שוב היו לנו גיא,ענת, נוי ויולי המאורות היחידים ועתה נוספה תוספת כה משמעותית.הלב מתחמם והחיוך,אם כי במשורה ,חוזר לשפתיים,לחזור ולצחוק בפה מלא ורווח לא נחזור לעד כי את לא עימנו ולמרות שלא הישלמנו עם זאת ואף לא נשלים, יודעים אנו שזה לא יקרה.
מתוקה שלי,אינני מתכוון לנסות אפילו על קצה המזלג,לתאר את החסר העצום שנוצר אצל אמא ואצלי מאז עזבת.גם את גודל הגעגועים לא אנסה לתאר, כי הכשלון מובטח מראש,.אסיים כאן ואת הנותר נשאיר לפעמים הבאות.
וודוי אישי ,תמיד ציינת שאני לוחם ולא מוותר עד השגת המטרה,...לא עוד... גם עייף גם תשוש ומחכה למנוחת הלוחם...,
מאמץ,מאמץ,מאמץ, בכל החום שבעולם
אבא
 
מה נשתנה?פסח 2008 גיא   18/4/08
ערב פסח 2008, ומה נשנתנה?
מה נשתנה הפסח הזה משלושת חגי הפסח האחרונים?
מה נשתנה הפסח הזה ולאלוהים הפתרונים...
הייתה לי אחות יקרה ולוחמת,
שגם כשחלתה אותנו הייתה מנחמת....
הייתה לי אחות ייפיפיה ברמה,
אך גם למעלה רצו לידם את הנשמה....
הייתה לי אחות אופטימית עד מאוד,
ולו רק יכלנו ליהנות ממנה עוד.....
לנוי ויולי הייתה דודה נדירה,
שלא הספיקו ליהנות ממנה בצורה סדירה....
אחות אהובה שלי, אחותי לתמיד,
בפני עובדה מרה בחרו אותנו להעמיד.....
ובערב פסח זה כשבהגדה נעלעל,
על כסאו של אליהו הנביא נסתכל...
נציץ ונגניב מבט,
כי מי שהיה צריך לשבת עליו זו את....
אחות יקרה אותך אוהב כל עוד אני חי,
אחיך הקטן-גיא.
נ.ב
רויטל יקרה,אם תקראי זאת,המון תודה על תנחומייך ועל הכיתוב שלך פה.גיא.
 
לגיא רויטל   10/4/08
גיא היקר ,
במקרה (אולי לא) הגעתי לאתר זה והתבשרתי בבשורה המרה שלך ושל משפחתך. אני משתתפת בצערך ובצער המשפחה. מי ייתן ולא תדעו עוד צער. ניסיתי להשיג את מספר הטלפון של הבית שלך אך משהו במספר שניתן לי לא תקין.
תהייה חזק, אני מקווה שהכל אתך בסדר. ד"ש חם. ממני רויטל מרחובות .
 
האחת והיחידה אבא   22/3/08
עוד פעם אנחנו מתכתבים...תיקון:אני כותב ומשלה את עצמי -כי זה מה שנותר לי-. אך למרות זאת אמשיך, אולי ושמא...
אמא הדליקה נר זיכרון וכתבה עד כמה את חסרה לה וגם אצלי כנ"ל .תשאליאז מדוע אני מעלה הגיגים אלו האם קרה משהו יוצא דופן , האם ארע משהו חשוב,התשובה לא ,אבל זה עוזר לי לשמור על יציבות {אמנם רעועה}וגם לעמעם את החידלון ואת האובדן ולו גם לדקות מעטות.והאמיני לי קשה ,קשה עד בלי נשוא התמודדות זו,
החיים נמשכים כסידרם. העולם נשאר אותו עולם מטורף וחסר תכלית,בשבילי על כל פנים. אנו אמא ואני,עולים מידי יום שישי לחלוקי הסלע הדוממים בבית העלמין שתחתם טמונים כל חלומותינו וכל הצבוע ,או, יותר נכון מה שהיה צבוע, בהיר ומזהיר. אני ברגעים אלו ניתק מעולם ההבלים הסובב,ואני רק איתך,עולמי הקט...ואז עוברות חולפות להן בקצב איטי תמונות בהן נמצאים רק שנינו בכל המקומות, המצבים, המעמדים והפעילויות שחווינו יחד באותם ימים ארוכים ונהדרים ששהינו יחדיו בשנה האחרונה שהענקת לי את האושר להיות איתך ולחוש אותך לידי. וזה הדלק{העלוב, כי אין לך תחליף לך החיה הנושמתהצוחקת...}ןאז אני ממתין ליום ו שלאחריו לחזור על ריטואל זה, ועד אז כמילות האמירה הנדושה ההצגה חייבת להימשך.ואצל אמא ואצלי אכן זו הצגה.
כאן ניסתיימו עוד מספר דקות של אשליה, אך הנחמה היא שאת יפתי במרכזה, ועוד פעם עולה מול עיני חיוכך,ומה לא אמרתי וכתבתי עליו.
נפרד פעם נוספת ב"להתראות"{מגוחך...אבל חייבים לסלוח לאבא הטרדן}.
כל כך אוהב וכל כך מתוסכל,אבא
 
נהדרת שלי אבא   13/1/08
חלפו עברו להן שלוש שנים ואנו שוב התאספנו, והיכן... ליד אותה פיסת סלע פראית ולא מסותתת שמתחתיה הניחו אותך, ולא ידעו עד כמה את שונאת מקומות צרי מימד וקודרים.,המגבילים את חופש התנועה חופש שהיה כרטיס הביקור שלך.
ושוב הנחנו זרי פרתים ,בשלל צבעים,והמקום כוסה בכל צבעי הקשת. הפרחים שאת כה אוהבת ושקיבלו ביטוי ביצירות שלך.היינו שם ,מי שאנו שנינו כינינו, הגרעין הקשה של המשפחה,סיגי ומשפחתה,גיא והצוות שלו,אמא ואנוכי גם צביה אמנון והבנות,חברות וחברים שלנו של סיגי ושל גיא. וידידיך שכה חיבבת פרופסור שקלאי ועדה ה אני בטוח שתשמחי שהם גשארו ידידים קרובים של אמא ושלי.
ושוב עברנו את הטקס בהנחיית הרב, צרמוניה שלגביי לא אומרת כלום,אך חשובה לי עד מאוד מהפאן המסמל את הכבוד והיקר שאני רוכש לך והרי כולם מתייצבים כאן לכבודך.
ושוב חוזר על עצמו האבסורד הבלתי נתפס שאני אביך אומר קדיש אחריך ביתי הנערצת,,,הייתכן, היאומן...האם את היית יכולה להעלות על דעתך שעוול כזה יכול להתרחש. אילו תעתועי גורל וזה קורה וזאת עובדה מתריסה ומקוממת,
ןשוב הדלקנו נר לזכרך,את תופסת את זה לזכרך,,,את שהיית מדליקה מידי ליל שבת,לפגי כניסתה של שבת נרות ומביעה תוך כדי מישאלה.שרק את ידעת מה היא, ואילו אני בסתר ליבי ניסיתי לנחש מה היא אך זאת רק ביני לבין עצמי.וכאן ברצוני להתוודות בפניך שמאז פרידתךמעימנו.אין אני מדליק נרות בערב שבת כי תחינתי בהדלקת הנרות בתקופח מחלתך לא נענתה,ןאולי בבוטות אומר הושחתה לריק,
ושוב בעומדי בשעת הטקס ליד האבן הקרה והפרחים הזועקים לשמים ביופים,חולפים כמו בסרט נע, המוקרן בחופזה מטורפת כדי לא להחמיץ מאום,מראות, אירועים מעמדים שלך ושלי ביחד מימים נהדרים ומרטיטים מהעבר. ימים שלא ישובו עוד,הדומיננטים בניהם מהשנה ומחצה האחרונות לפני הפרידה שכמעט לא נפרדנו .אך גם מתקופות קודמות עד לימי ילדותך. וראה זה פלא ניבכי הזמן לא הצליחו לטשטש ולעמעם.והכל חולף לנגד עיני כאילו קרה זה אתמול.
ןשוב אני שואל את עצמי, הכיצד ייתכן שאני מעלה חוויות וזכרונות ואת אינך לידי להעיר ולתקן טעויות ואי דיוקים, כפי שנהגת לעשות עם החיוכך המלבב והמקסים הנלווה,את איגך כאן להזכיר לי פרט זה ,או, אחר שפסחתי עליו ...את אינך כאן,,,
ושוב אני שואל מדוע,,,שאלה המכרסמת בי ללא הרף, שאלה שהפכה לחלק מהוויתי ואינה מרפה ממני ולו רק לרכע קל. מדוע זה הגיע לך... וזה לא הגיע .זה הרי עוול משווע זה דבר שאין מנוגד ממנו להגיון הצרוף.
ושוב, מתוקה,אני מסיים להפעם אך למעשה אינני מסיים, אני רק חדל לשרבט מילים כי הרי אנו ממשיכים לצעוד יחד אף אם זה לא פיסי הרי זה בכל דרך אחרת,מנטלית,נפשית ריגשית. יקירה שלי את בליבי בכל שניה ושניה
ושוב זה אבא שכה אוהב,בוכה,עצוב ומדוכא
 
אחות שלי סיגי   18/10/07
מה אגיד ומה אומר.... שוב עוד יום הולדת...שוב אני מדליקה נר ליד הפינה שלך שיש אצלי בבית...ושוב אני מברכת אותך ליום ההולדת ומרגישה פיזית את הלב שלי כואב....
אני זוכרת את יום ההולדת האחרונה שלך .שהתקווה הייתה מאוד
גדולה....ומשום מה . לי היה אז ברור שעוד נחגוג המון ימי הולדת ביחד..... ט ע י ת י .........
דווקא ניזכרתי היום בכמה קטעים מבין המליונים שהיו לנו ביחד.
אבל הכי יושב לי בראש
אותו יום בקניון בת-ים. היינו עם אבא נעם ושרון.. היה אז חג האהבה..היו שם המון המון בלוני הליום אדומים.
ושלחנו את הילדים להביא לנו כל פעם עוד בלון..... הסנפנו את ההליום..ויצא לנו קול של מיקי מאוס....... אני זוכרת שהתפוצצנו מצחוק. ואבא חשב שאנחנו בכוונה משנות את הקול.... זוכרת???.
אני נזכרת ביום הזה .. הרבה פעמים.......
היום הייתי בשיעור יוגה... אולי זה ישמע טיפשי(לי לא)ושלחתי לך את כל האנרגיה שהייתה לי. אלייך למקום בו את נימצאת עכשיו. שיהיה לך שם הכי שליו וטוב שבעולם.....קיבלת???
את תמיד בליבי בנישמתי....חלק ממני..חסרה לי המון המון המון המון
אוהבת אחותך(כפרוש)
 
אחות שלי סיגי   18/10/07
מה אגיד ומה אומר.... שוב עוד יום הולדת...שוב אני מדליקה נר ליד הפינה שלך שיש אצלי בבית...ושוב אני מברכת אותך ליום ההולדת ומרגישה פיזית את הלב שלי כואב....
אני זוכרת את יום ההולדת האחרונה שלך .שהתקווה הייתה מאוד
גדולה....ומשום מה . לי היה אז ברור שעוד נחגוג המון ימי הולדת ביחד..... ט ע י ת י .........
דווקא ניזכרתי היום בכמה קטעים מבין המליונים שהיו לנו ביחד.
אבל הכי יושב לי בראש
אותו יום בקניון בת-ים. היינו עם אבא נעם ושרון.. היה אז חג האהבה..היו שם המון המון בלוני הליום אדומים.
ושלחנו את הילדים להביא לנו כל פעם עוד בלון..... הסנפנו את ההליום..ויצא לנו קול של מיקי מאוס....... אני זוכרת שהתפוצצנו מצחוק. ואבא חשב שאנחנו בכוונה משנות את הקול.... זוכרת???.
אני נזכרת ביום הזה .. הרבה פעמים.......
היום הייתי בשיעור יוגה... אולי זה ישמע טיפשי(לי לא)ושלחתי לך את כל האנרגיה שהייתה לי. אלייך למקום בו את נימצאת עכשיו. שיהיה לך שם הכי שליו וטוב שבעולם.....קיבלת???
את תמיד בליבי בנישמתי....חלק ממני..חסרה לי המון המון המון המון
אוהבת אחותך(כפרוש)
 
נשמה שלי,אהובה שלי. אמא   18/10/07
ביום.18.10.1963 לפני 44 שנים,יצאת לאויר העולם,אבל נישארת בת 41 צעירה לנצח.רבים אמרו לך שאת נראית צעירה הרבה מגילך, אז לרוע המזל גם נשארת צעירה לנצח.
יום ההולדת האחרון שלך בעודך בחיים,היה מרגש במיוחד,שכן חל ביום בו אושפזת לצורך טיפול נוסף.היו לנו חששות גדולים מהצפוי לך,אך גם תקוה גדולה. האמנו ששילוב של תרומת מח העצם שקיבלת מסיגי ושהתאימה לך כל כך,עם רוח הלחימה שלך ועם התמיכה והאהבה הגדולה שנתנו לך, יביאו לתוצאות טובות,מוזר
לי מאוד שאכן כך לא קרה.......
אהובה שלי,זה שאת פיזית אינך,זו עובדה מרה,אך את שזורה בנישמתי.אני חיה את הזכרונות,את שיחות הנפש שלנו שכל כך חסרות לי, ויש לי כל כך הרבה לספר לך.חסרה לי כל כך השנינות שלך,חוש ההומור שלך,המילה החמה שלך,חסרה לי דמותך היפה
והמחייכת הניבטת מהתמונות שעל הקיר ועל מסך המחשב.
כשיש לי כוחות נפשיים ,אני מסתכלת שוב באותם קטעי קלטת מהמסיבה להולדת יולי, כשאת רוקדת במרץ כה רב,ואז אני מתקשה להאמין ששבוע לאחר מכן התפרצה מחלתך,והחיים התהפכו.
אני זוכרת ומעריצה את תעצומות הנפש, התנהגותך האצילה עם הסובבים אותך, כשאת משתדלת לא להטריד,לא להדאיג,ולהיות עצמאית במידת האפשר.
מתוקה שלי, מוזר לי שאני פונה אלייך כאילו יש לי בכלל דרך לתקשר איתך(אולי כן ואינני יודעת?), אבל ייתכן שעצם הכתיבה בגוף שני,גורמת לי להשלות את עצמי שאת לידי.
באחד משיריו כתב עוזי חיטמן ז'ל ,,ואת הנשמה המתוקה שלי.......
בלעדייך אני חצי בנאדם" ,הוא כתב זאת בהקשר אחר,אבל כששמעתי את המילים, הרגשתי שהדברים נאמרו כאילו מפי, כמובן בהקשר האישי שלי.
מתגעגעת כל כך ואוהבת כל כך,
אמא.
 
אחות יקרה גיא   6/10/07
כל פעם אני מוצא את עצמי מחדש האם זה בסדר לכתוב פה ולהביע רגשות או שמה עדיף להכנס פעם בשהוע ורק לבדוק את השינויים שחלו פה ורוב הפעמים אני פשוט קורא,דומע מעט וממשיך הלאה אבל הפעם אחרוג ממנהגי וארשום מעט מהרהורי ליבי מעט מכך שעוד שנה הולכת וחולפת לה שמצד אחד העובדה שאת לא איתנו לנצח מתחילה לחלחל אבל כמו ילדים קטנים אנחנו מנסים לא להשלים איתה ולשנות את מה שלא ניתן,מנסים להישאר חזקים אחד בשביל השני, אמא ואבא שנאבקים בשכול הכואב מדי יום ודקה שחולפות,סיגי שנמצאת רחוק מאיתנו ונאבקת עם עצמה במחשבות ואנחנו פה ,אני ענת והבנות שאומנם השיגרה ממלאת את רוב יומינו אבל כאשר יושבים ומדברים לנו בינינו לבין עצמינו וכאשר מסתכלים עם הבנות על תמונות או על הבריתה של יולי שבה עוד נכחת צפים ועולים הזכרונות. מה אומר לך אחותי,הלוואי הלוואי והלוואי שבאמת את נמצאת במקום שכולו טוב כי מן הסתם אם אכן הוא קיים אז אני סומך עלייך שתדעי לדאוג לעצמך גם שם.אוהב לנצח ,ולא שוכח,אחיך גיא
 
מתוקה שלי. שנה חדשה ולא מתוקה... אבא   12/9/07
מה אשיח ולא היגדתי, מה אומר ולא השמעתי. אין...אין...אין...וזה מביע הכל,
שנה חלפה וקללותיה עימה שנה חדשה בפתח ןאת בירכותיה מי ישור.נגררה,נסחבה עוד שנה,חלפו עוד שנים עשר חודשים,-חודשי השרדות,באו לקיצם עוד 365 ימים מתמשכים,וחדש תחת השמש ובחשכת הליל אין...
שהדי במרומים,ואת יודעת שזו יפה כאמירה בלבד,כי מאחוריה אמונה בי אין...אני מתאמץ להעביר את הימים בדרך השיגרה וזה כבד מנשוא. בשנה החולפת היו כמה רגעי נחת וקורת רוח מזעריים והם הפציעו כשסיגי והילדים בילו במחיצתנו חדשיים של כיף.ומתלווה לסעודות ערב שבת עם גיא,ענת והילדות,היו,לנו ,לאמא ולי,10 ימים של חיוך על השפתיים כשבילינו עם נוי באירופה ,בדיוק באותה מתכונת כפי שבילינו עם נעם ושרון לפני שנתיים,מה שחיזק אותי רבות הן עיתות הזוגיות עם אימך היקרה,וזה למעשה פחות ,או, יותרמ מסכם את ימי האור,או ליתר דיוק את הדקות בהן בהק חיוך על השפתיים. וימי הסחי החושך והאין...שבו לשלוט בכיפה,
בשנה זו נוסף סעיף מענין ומסקרן "צחי" שאכן היה יכול להתמלא תוכן ,ושמא לא ,אם את היית נוכחת בסביבה,יכול להיות שהיה נוסף ידיד מלטף, או שמא לא ,אך היה שווה תשומת לב,אך אני מסייג זאת כפי שנהגנו בעבר, עם התיוך הקורץ, אני מביע כאן את דעת " האו"ם" בלבד.
מתוקה שלי .כל הנאמר,נכתב, שורבט, כאן הם הגיגם על האין...
ואכן אין...לי עם מי לחלוק, אסיים דברי אלו בברכת "שנה טובה"...ציני סרקסטי אבל לא אחת זו הייתה דרכנו להתמודד ולהתגבר על המהמורות שצצו בדרכנו, אך כיום אין... לי אין... לי את השותפה
מי אם לא אבא הכל כך אוהב
ביתי אכן עזה כמוות האהבה
 
הרהורים אביחי פאוזנר   21/6/07
הימים חולפים אט אט...
דמדומי ערב, שקיעת כין ערביים. לילות ארוכים של הרהורים ועירעורים על אי צדק, על גורל שאינו עיור אך ודאי אכזר. בוקר, קריאת הגבר, זר'חה שמשמעותה לא כלשונה אלא הפרדה ביו חושך לאור, הפרדה פיזית ויזואלית בלבד.
יום אחר יום, שבוע רודף שבוע, חודש חולף והבא אחריו תופס את מקומו, ואין חדש תחת השמש, קדרות ואין משנה באיזו עונה של השנה אנו דנים ומתייחסים.
האמירה הגורסת שהזמן הוא מרפא חולים ומקהה כאבים, הינה הבל וראות רוח. הוגה אמירה זו לא חווה ולא חש לא חוליים, לא מכאובים וכמובן לא מצבי חוסר אונות.
יש הטוענים שהבריאה והיקום הם ייציר מושלם, מיזם שיש להתפאר ולהתקלס בו. ייתכן...אבל האם מישהו ממשפחת החסר, הרייק החלל, האופק המטושטש והערפילי יאשר זאת, יסכים להבלים אלו.
יש האומרים שניתוק פיזי אינו בהכרח ניתוק כולל. אם השקפה זו איני מתפלמס, אבל החיבור הריגשי, האוהב המחבק לבדו לוקה בחסר, מתסכל ומייאש, האם אנחנו החשים באפסיים יום יום ,מוכנים להסתפק ברגשות בלבד כשמושא רגשותיינו,ושיהיו חזקים ככל שיהיו,לא לידנו כמובן שלא ,וזאת באלף רבתי.
האמיני לי מתוקתי, יכולתי להמשיך לתנות, להרהר ולעלות קטעי מחשבות כגון אלו שעות וימים, יכולתי למלא עמוד לאחר עמוד עד אין ספור אך מה התועלת מה התכלית, האמת ילדתי שעייפתי והעייפות אינה פיזית היא אינה מייגע גופני זו אפסות מנטלית ,זה ייאוש טוןטלי שבקצהו אין כל תקווה. לכן מה שנשאר לי הוא חלום שאינו בר הגשמה להיות ביחד ולו גם לשבריר שניה ..אבל אני מיד מתנער למציאות לחידלון ,לאיין ,לאפסות ולייאוש...כן...
אוהב ומחבק אבא
 
ימי העצמאות- בלעדייך אביחי פאוזנר   1/5/07
לאן נעלמו הימים העליזים
ילדתי שלי,עם ישראל חוגג את יום העצמאות השלישי מאז שניפרדת מאיתנו ,לי אישית זה היום העצוב בשנה ,כי מיד עולה בזכרוני העובדה הכואבת שאת לא בסביבה .
עם ישראל חוגג ואני יושב למול הטלוויזיה,בבית נטול כל גינון של תג, בוהה בחידון התנ"ך , ובהמשך צופה בלא שמץ של ריכוז בתלוקת פרס ישראל. אף לא זירזוף אתד לאתרי השמחה הצהלה וההמולה. אך כמה שזה יכול היה להיות אחרת לו את היית לידי , או, לו ידעתי שאת בסביבה הקרובה או הרחוקה מחייכת ובמצב רות קליל,כפי שהיית תמיד, אבל לא...
מיותר לציין שביום הקודם ליום העצמאות, יום הזיכרון אני מתבונן בסיפורי הנופלים ,בצער וכאב המשפחות, ביגון הקרובים ,בבכי וסבל ההורים ואני חש כל מיתר ומיתר מסיבלם כאילו שלי הוא, ואכן הוא שלי. לצערי כי רב אני אח להם במשפחת השכול. גם אני נאלצתי להקרע ממך בהרף עין
ילדתי שלי , אין לך ולו שמץ של מושג כמה קשה, כמה כואב ,וכמה זה מתסכל. רנשות ותחושות אלו רק מתעצמות משנה לשנה ומועדים וחגים ובראשם יום העצמאות מכים כסנוקרת אדירה ומכאיבה ישר בפנים ,כאילו אומרים מה לך במחוזות אלו,החג הוא שלהם לא שלך.כואב, דואב, מתסכל וממרמר . ואז אני נזכר באחת משיחותינו הרבות והנפלאות בה ניתחנו את שלוש האמירות הבאות: "אין חדש תחת השמש" ,"והארץ נוע תנוע", "עולם כמנהגו נוהג" .כשהסיכום שקיבלנו בהנחיתך בחן ובשכלתנות שהצגת אותו הוא שאנו איננו אלה גרגירים ביקום עצום ,אכזר וחסר רתמים. ילדתי כמה שצדקת ...
 
ילדתי שלי אביחי פאוזנר   6/2/07
ילדתי שלי
עברו שנתיים,ואני בכל הגעה לקניון ויהיה זה אשר יהיה,נזכר אני בביקורינו המשותפים, פה התעכבנו ליד דוכני יום שלישי,פה שתינו קפה, את והבלנדר שלך ואני וההפוך שלי ושוחחנו שיחות נפש על הכל מכל כל.כאן ירדנו עם שרון לקרטינג וכאן הלכנו עם נעםלחפש בגד מתאים ולתת לה להשתולל בחנות המתוקים.
מתוקה שלי,אני יושב ליד המחשב בשעות לילה מאוחרות ואני חש את נשימתך ואני סמוך ובטוח שאת מאחורי רוכנת על הריצפת, המכוסה בשמיכה,הפרושה שם "בהוראת אמא", ויוצרת את יצירותיך ברוכות הכישרון.
נהדרת שלי,, אני נוהג במכונית ונזכר בשיחות רבות הענין שחבקו עולם ומלואו , הניצוץ בעיניך, שאת צבען קשה היה להגדיר בין ירוק, לכחול לאפור,למישמע נסיון הברקה,לא תמיד מוצלח שלי,ותשובה שלך מלאה הומור,תן , במחשבה ובאצילןת נפש,
אוצר שלי, אני פותח טלוויזיה ואת לידי ב"מי רוצה להיות מליונר". ,בתכנית הומוריסטית ,או, בסרט בלשי מהסדרות שרמתן מעל לממוצע, או, בתכנית ספורט שאת פורשת מיד בתחילתה ומבטך מביע רגשות רחמים ל"סובל" שנשאר לצפות, אנחנו צופים בחדשות ואת שולחת מידי פעם הערה כה חכמה , כה קולעת וכה נכונה בניתוח מצבים,שאילו למנהיגינו שלנו היו כמותן היינו נראים אחרת,
מתוקה שלי, אנחנו נכנסים ליום שישי וממתינים לבוא גיא ענת והילדות ואת מיד לאחר הארוחה , ממנה אכלת קמצוץ כמנהגך,לוקחת את נוי ובעת האחרונה גם את יולי תחת חסותך והן נהנות מכל דקה בחברתך, ואת בחיוכך המקסים והצנוע מודיעה שזה תפקידה של דודה טובה.
נשמתי שלי,אנחנו מבלים בספא לכבוד יום הןלדתי,{הזמנה ובחירה שלך} ונהנים מהג"קוזי המשותף, נפרדים לשני סוגי מסז"ים מתאחדים לשתית כוסית, ואת כה יפה בתיסרוקת הקצרה והערמונית{ אותה לא רצית לחשוף בפרהסיה, והמשכת ללכת עם הבנדנות הססגוניות אותן בחרת בקפידה} אמרת לי בחיוך מבויש אך עם קריצה שעד ששערותיך לא תגענה לאורך שאת קבעת תמשיכי בכיסוי שערך.אבל רק לי היתה הזכות לראות כמה יפה הייתבתיסרוקת זו וכמה היא הלמה אותך.
גאותי שלי, ואלו רק הגיגים,אפילו לא על קצה המזלג, אלו רק זכרונות אפילו לא קצה קצהו של הקרחון ואז אני מקיץ ואני לבד ואת אינך... ואני נותר חסר אונים עם התמיהות האם זה צודק, האם זה נכון האם זה אנושי שאני כאן ואת לא איתי , עם מי אחליף שאלות ותשובות כבמשחק פינג -פונג מהיר , ממי אספוג עקיצה כה אוהבת תמה ותכמה, עם מי אתלוק מתשבות ונושאים כה חשובים ומעמיקים, ועם מי אתלוצץ על תבל ומלואה.אהובה שלי עם מי...
אוהב אבא

 
לאחותי...... סיגלית ישראל   29/1/07
אחותי האהובה כל כך!
להספיד אותך....לא רוצה.....ולא יכולה.......
חיים שלמים חלקנו ביחד...כמעט כמו תאומות היינו(בלי לשכוח שאני ה''גדולה'').הדואליות הפכה לחברתי הטובה..אני נעה בן חיוך.צחוק ושימחהעל מה שהיה...מה שחיוונו ביחד.כל מה שחלקנוזו עם זו.ההשתטויות הצחוקיםהשיחות הפילוסופיות על מהות החיים.הויכוחים וביכלל.. ... הידיעה ש ת מ י ד אבל
ת מ י ד אנו שם אחת בישביל השניה ולא משנה מה......
לבין העצב הבכי והצער התהומי על שכל זה ניגדע באכזריות כה רבה.ומה שנישאר לי זה להאחז בשיניים ובצפורניים בכול רסיס זכרון פן חלילה אשכח משהו.........
אהובה שלי......אם יש משהו שמשמח אותי בכול העצב הגדול הזה.זו העובדה שבחייך ידענו וידענו זו את זו על הרגשות שלנו אחת כלפי השניה.הכול אמרת וגם אני אמרתי...... אכן שימחת עניים...
אחותי שלי אני מתפללת ומקווה שטוב לך שקט ושלו במקום בו את נימצאת עכשיו.כי בטוח שלי המון פחות טוב בלעדייך.....
את תמיד איתי חלק מליבי.ונישמתי.
אוהבת אותך תמיד לנצח נצחים.......אחותך(כפרוש)
 
אומרים ש...... גיא פאוזנר   25/1/07

אומרים שלכל דבר יש סיבה.....
אומרים שבכל רע יש טוב......
אומרים שאסונות מחשלים.....
אומרים שחייבים להמשיך.....
אומרים שאסור להישבר......
אומרים שעם עובדות צריך להשלים.....
אומרים שהיית רוצה לראות שהכל ממשיך כרגיל גם בלעדייך....
אבל למה לעזאזל אף אחד לא אומר לי-
איזה סיבה אחת יכלה להיות לפטירה שלך....
איזה טוב אפשר למצוא ברוע הזה....
מי בכלל רוצה להתחשל דרך אסונות....
מי בכלל יכול להמשיך....
איך אפשר לא להישבר.....
איך ניתן להשלים עם העובדה שלא תהיי לצידנו יותר....
ואיך מצפים שנגשים את רצונך להמשיך כרגיל......

אחותי היקרה -מעולם אבל מעולם לא חשבתי שאמצא את עצמי מתקשר איתך בדרך הזאת אבל כנראה שבאמת אנחנו כלי משחק בדבר הזה שנקרא "החיים" וכנראה שבאמת אין גבול לאכזריות ולחוסר צדק בדבר הזה שנקרא "עולם", אך למרות כל זאת ולמרות ההתעללות הלא מוצדקת הזאת בהורייך היקרים ובמשפחתך המצומצמת והמורחבת אני מבטיח ומתחייב על 2 דברים פשוטים וברורים -לעולם אבל לעולם לא נשכח ולא ניתן לאף אחד מקרובינו לשכוח את האחות הנפלאה שלי ולעולם אבל לעולם לא ניתן לאף אחד מקרובינו וממשפחתינו להכנע לצער וליגון שעטף אותנו ואכן אנחנו נמשיך הלאה!!!
אוהב,מתגעגע, ומוצף בזכרונות-אחיך -גיא
 
מרבי יפהפייה שלי! ORIT KROTMAN-A.   20/1/07
"הן את היא
כל שורה,
משפט
ואות"...


כל-כך הרבה דברים קרו לפני.
לפני שהיית חולה,האמנתי
בשלום,מוסר,שיוויון,אנושיות,צדק-מילים כל-כך גדולות!
לפני שהיית חולה,האמנתי
בנאמנות,כנות,יושר.
אבל כשהגיע "אחרי" ועבר ה"לפני",
השתנה הכל.
אין מוסר,אין שיוויון,אין אנושיות,אין צדק
לא נאמנות,לא כנות ולא יושר.
אבל עדיין קיימות מחלות ארורות
כמו זו שהייתה לך
ואת...שלעולם לא תישכח!


בתשבץ שלי יש המון ריבועים שחורים.
ריבועים שחורים של דברים שרציתי ולא עשיתי,
דברים שהיו וחלפו,דברים שפרחו ונבלו.
יש בו גם ריבועים לבנים.ריבועים של
תקוות,שאיפות,חלומות.
אך קיים בו ריבוע אחד שונה.
ריבוע שקוף.זהו הריבוע שלך מרב.
ריבוע שעדיין לא ברור לאן הוא שייך.
אוהב ואולי מתנכר,מקרב או דוחה.
לא ברור איזה מקום הוא תופס בתשבץ כולו
ובאיזה צבע עליו להיצבע:
שחור או לבן.


לא,את לא שייכת לשם.
את שייכת לעולם,להמון,לרוח סוחפת.
את אינך שייכת לשם
את שייכת לעולם כולו
כן,להן את שייכת.
שייכת לחיים סוערים
שייכת לעולם,להמון,לרוח סוחפת
לפה את שייכת
לא לשם.
שובי לעולם אליו את שייכת
מיצאי את מקומך,מיצאי את אושרך
ואל תיתני למשפחתך לדעוך בשקט.


כולנו ידענו שהיו לך טבלאות ייאוש.
טבלאות ייאוש למה ומה היעד:
האם לסוף שלא ידעת מהו ואולי להתחלה?
טבלאות ייאוש קצרות או ארוכות-ניסיון נואש ואחרון
לדחות את הקץ.משהו קטן,כמעט אחרון להיאחז בו,
להרויח עוד שעה אחת של ...סבל.
בטבלת הייאוש היו משבצות כמספר ימייך
והאמנו שידך הארוכה תשים סוף וגבול בעט שנוטף מדיו.
טבלאות ייאוש,למה?
אין תשובה.


היית לכודה בתוך גלגל ענק
שהלך והצטמק,
היית כבולה במרכזו,
לא הייתה לך כל יכולת חמיקה.
הגורל ניגזר.
אך לא האמנת שיגיע היום
שבו תילכדי בו סופית.
היום ההוא בלבד
שהיה יום השיחרור.
יום השיחרור מן הקללה
שרדפה אותך במשך שנה וחצי.


מרבי,

רצית לנסות מהכל,לטעום מכל דבר.
חיים רק פעם אחת,אמרת,
ולא כל-כך הרבה זמן
שנוכל לבזבז אותו כך סתם.
רצית לראות הרבה מקומות
להכיר צורות חיים
והרבה,הרבה אנשים.
לנסות כל מיני-חוויות
להכיר עוד דרכים להינות,לגלות,
שנאת לחשוב
שעברת ולא ניסית ולא מיצית
את כל מה שרצית ותיכננת לעשות,לדעת ולראות.
וכמו שהכרתי אותך
ומאד הכרתי אותך,
עשית את מה שרצית
ניסית,גילית ומיצית את החיים.



 
לזכרה של מרב שלנו! אמנון קרוטמן   17/1/07
מרב היקרה שלנו !
את נמצאת לעד בלב צביה ובליבי .
לא נשכחך לעולם !!
נזכור תמיד את צחוקך המצלצל ואת חיוכך אשר האיר את פנייך. למרות הייסורים שבהם נמצאת בשנה האחרונה לחייך..
בצער ובכאב ליווינו אותך למנוחתך האחרונה יחד עם כל האוהבים אותך כל כך ושהיית להם יקרה כל כך.
נזכור אותך תמיד באהבה רבה !




זוכרים ואוהבים:
צביה ואמנון .
 
מרב שלנו,אהובה שלנו. נאוה פאוזנר   13/1/07
שנתיים חלפו מאז נפטרה בתנו האהובה, מרב, עקב מחלת הלאוקמייה.מרב שלנו גלתה במאבקה במחלה תעצומות נפש,
אומץ וגבורה לא רגילים. היא נאחזה בחיים בשיניים ובציפורניים,
אך בסופו של המאבק הוכרעה, במהלך אישפוזה בבית החולים,
ע''י חיידק, שתקף אותה ימים מספר לאחר השתלת מח עצם, אשר נתרמה ע''י אחותה סיגלית.
מרב שלנו נחנה ביופי חיצוני וביופי פנימי.הייתה לה רגישות גדולה לזולת ולעצמה. היה לה חוש הומור,שנינות וכשרון כתיבה.
בבית החולים אמרו לה האחיות שהיא ''יוניק'',ואכן היא הייתה
באמת מיוחדת .
על רגישותה הרבה אפשר ללמוד ממכתב שכתבה לעמותה למען החתול ,כשנאמר לה לפני ההשתלה,שעליה למסור לאימוץ חתול
שגידלה באהבה ובמסירות.
והרי קטע מהמיכתב:
''לכבוד העמותה למען החתול!
אימצתי דרככם תתול.....לצערי,בשנה האחרונה ,חליתי,הוא
טופל ע''י אדם פרטי,והדבר עלה יפה.
לאחרונה המחלה הרימה ראש ,אך הפעם איני רוצה לטלטל אותו
שוב,ולהפר את שיגרת חייו,שאותה הוא כל כך אוהב וזקוק לה.
הפעם אאלץ להפרד ממנו בצער,אך בהשלמה,כי שיגרה בביית חם, אוהב ומסור זה הדבר אותו הוא צריך,ובעתיד הקרוב והרחוק
איני יכולה עוד לספק לו אותה שיגרה.
כיוון שהעמותה ניסגרה, ניצבת בפני בעייה. דבר האימוץ חייב להתבצע באופן בהול נוכח הנסיבות,כי איני רוצה לנטוש אותו בשום פנים ואופן,אנא עזרתכם: דאגו לו בהקדם האפשרי לביית חם!
בתודה מראש,מרב פאוזנר.''
ואכן ,משהתעכבה התשובה,והיה על מרב להתאשפז בדחיפות,
מסרנו את החתול לאימוץ לאותו אדם שטיפל בו במסירות בעת האישפוז הקודם.
הקמנו למרב מצבה מיוחדת,וגם היא משקפת את אופיה המיוחד.
אבא ואמא שאוהבים אותה כל כך.
 
ריקוד איטי אביחי פאוזנר   11/1/07
נכתב ע"י ילדה תולת סרטן ימים ספורים לפני מותה
האם צפית אי פעם בילדים משתעשעים על קרוסלה,
האם הקשכת פעם לגשםבנפילתו על האדמה הלחה,
האם עקבת אחר מעופו של פרפר,
או בהית בשמש בשקיעתה עם רדת ערב.

מוטב שתאט ,אל תרקוד כל כך מהר
הזמן קצר,המנגינה לא תימשך לעד.

האם יומך עובר בטיסה,
כשאתה שואל "מה שלומך" האם אתה מקשיב לתשובה,
בסופו של יום, כשאתה שוכב במיטה כשמאה המטלות הבאות שלך רצות במחשבתך...

מוטב שתאט , אל תרקוד כל כך מהר
הזמן קצר, המנגינה לא תימשך לעד,

האם אי פעם אמרת לילדך "נעשה את זה מחר",
ובחפזונך לא שמת לב לאכזבתו

אי פעם איבדת מגע נתת לחברות ישנה למות
כי לא היה לך זמן להתקשר ולומר שלום

מוטב שתאט ,אל תרקוד כל כך מהר
הזמן קצר, המנגינה לא תימשך לעד.

החיים אינם מרוץ
קח אותם לאט יותר
הקשב למנגינה
לפני שהשיר יסתיים




Share on Facebook
  
הודעת משפחה
לא עודכנו פרטים

עידכון הודעה


 
לא עודכנו פרטי הלוויה
לא עודכנו פרטי שיבעה
עם אמא שכה אהבה
לכל התמונות











חיפוש    |    אודותינו    |    צרו קשר    |    תקנון האתר   
כל הזכויות שמורות לנתיבי אינטרנט לישראל בע"מ ©
עיצוב גרפי studioarava.com