|
-
|
אבא
7/12/14
|
|
לצחי מאביחי,אבא של מרב
|
|
|
|
|
צחי,אהבתי נגעת לנימי נפשי:בתוכן בכנות בגילוי הלב ובעיקר באהבה בהכרה ובהוקרה למרב שלנו.מרב היתה אהובה רצויה ומקובלת על ידי סביבתה הקרובה ומכריה הרחוקים יותר ,ומי כמוך ידע לתאר את הסיבות והגורמים לכך.היא היתה אשפית לסיים אי הבנה ואף ויכוחים בחיוכה המקסים .דברי נשמעים כמו מילותיו של אב משוחד אך האמן לי שאני מצטט דברים בשם אומרם והאומרים רבים המה. כל זה לא עמד לזכותה והראיה שהיא לא עימנו, וזאת לאחר מלחמה הירואית מצידה במחלה הארורה שיכלה לה.כל זה העלתי כאן ולו רק לציין שאכן כל מילה בדבריך המרגשים והכנים מילה בסלע,ועל כך תבורך ידיד צעיר. בהוקרה אביחי
|
| |
|
-
|
ענת
18/10/15
|
|
18/10
|
|
|
|
|
מרבוש היקרה....... בטח שמת לב שאני לא נוהגת לרשום לך כאן ... אבל השנה הרגשתי צורך. היום היינו צריכים לחגוג איתך יום הולדת אבל חוסר הצדק ההיגיון והרוע של החיים הפך את זה מיום שמח ליום הכי עצוב!!! ההפך הגמור ממך מלאת שמחה וחיוכים שהכל עובר לידה בקלילות , מחר ניפגש כל המשפחה בספרייה של בית הספר ,נערוך טקס קטן ומכובד כדי לציין את התאריך וגם שנוכל לספר מעט לילדים מי זו מרב ... אבל כמה שלא נספר עלייך לא נצליח להעביר אף פעם איזה הפסד גדול למי שלא זכה להכיר אותך, הרבה זכרונות יש לי ממך לא מעט שיחות שהיו בנינו ולנצח ישארו בנינו . התמונות שמפוזרות אצלנו בבית בכל תמונה רואים את האור בענייך התמונות האלה ימשיכו ללוות אותנו כל חיינו שלעולם לא נשכח את החיוך המלא באופטימיות שהאחייניות שלך ימשיכו להרגיש שאת תמיד חלק מאיתנו והאחיין הקטן שלא זכה להכירך יכיר אותך דרך התמונות והסיפורים . מרבי אהובה לא קל לי לרשום כאן אז ברשותך אני אסכם ..... תשמרי עלינו מלמעלה אין לי ספק שאת מלווה אותנו בכל יום מחדש אוהבת ומתגעגעת המון . גיסתך
|
| |
|
-
|
נוי
18/10/15
|
|
דודה אהובה
|
|
|
|
|
דודה אהובה שלי , הייתי רק בת ארבע וחצי כשעזבת לא מבינה יותר מידי ואין לי זכרונות שלי אבל סיפורים עלייך ועליי יש המון לשמחתי , אבא תמיד מספר שכל יום שישי אחרי ארוחת ערב היינו עושים את הדרך מסבא וסבתא אלייך לבת ים שאני יושבת בכיסא שלי באוטו ואת לידי ושתינו מנהלות שיחה כל הדרך , אני בטוחה שהן היו מעניינות :)..... מרב היפה המוכשרת וחייכנית ככה אני מכירה אותך ועצוב לי שאת לא כאן איתי עכשיו כדי שנוכל להמשיך את השיחות שלנו, מחר סבתא ביקשה שאקריא משהו שאבא כתב לך , מילים שמתארות את הילדות שלכם יחד וכמה מיוחדת היית אז מבטיחה לך שאני ישתדל לעשות את זה הכי טוב כי אני בטוח אתרגש . אוהבת אותך מאוד ומתגעגעת אלייך , נוי
|
| |
|
-
|
גיא פאוזנר
18/10/15
|
|
יום הולדת
|
|
|
|
אחות יקרה שלי-
היום היינו אמורים להתקשר כמיטב המסורת, לאחל מזל טוב לעוד יומולדת אבל זה לא קורה כבר 11 שנים ולא יקרה לעולם.
השנה חשבתי לעצמי שעכשיו הגעתי בעצם לגיל שבו נפרדת מאיתנו לנצח ושמעכשיו אני בעצם הופך להיות ״מבוגר״ ממך- תואר שהייתי מוותר עליו בשמחה.
את השיחות שלי איתך בשנים האחרונות אני מנהל לצערי במונולוג ולא בדיאלוג אז גם הפעם רק אעדכן אותך כמו תמיד שפה למרות הכל , הכל בסדר- האחייניות שלך מסיבות לנו גאווה, האחיין הקטן שלך שלא זכית להכיר יצא בדיוק כמו שידענו שייצא-״ חבלן״ קטן ומתוק, גיסתך האהובה ממשיכה להיות לי החברה הכי טובה שלי והכל ממשיך על מי מנוחות.
אז שתהיה לך יום הולדת שמחה ומאושרת אם ואיפה שלא תחגגי אותה. אנחנו כאן מסתפקים בהמון זכרונות נחמדים.
נשיקות- אחיך האוהב
|
| |
|
1969 - 1977
|
בתיה לזרוביץ רפאל
10/5/15
|
|
הסביון 5 רמת גן
|
|
|
|
שלום לכם.
שמי בתיה. למדתי עם מירב בבית הספר היסודי " אברהם שלמון".
מירב הייתה חברתי ולמדה עימי באותה כיתה.
כאשר שמעתי על האסון נחרדתי. אומנם נותקו דרכינו כבר מכיתה ח' ולא היה לי עימה שום קשר מאז. כן ,אני זוכרת שביליתי בזמנו הרבה בביתה. הייתה תלמידה חכמה ומצטיינת ויופיה היה בולט. זכור לי את אחייה סיגל וגיא.
במקרה ,נכנסתי לאתר של בית הספר שלמון וראיתי שקראו על שמה של מירב- ספריה.
איזו התרגשות מהולה בעצב.
יהיי זכרה ברוך.
|
| |
|
1980 - 1986
|
צחי
9/9/07
|
|
תקופת התיכון
|
|
|
|
שלום אביחי ונאווה.
שמי צחי ואני למדתי עם מרב בגימנסיה הריאלית בכיתות י"א - י"ב.
לא הייתי חבר שלה וגם לא ידיד קרוב (באותם הימים היא הסתובבה בעיקר עם תלמידה בשם סמדר קפלן), אבל אני זוכר אותה היטב. סיגלית ראתה שהדלקתי נר לזכרה של מרב ופנתה אלי, כך שאספר לכם על שלוש פגישות קצרצרות שלי איתה, לפני למעלה מעשרים שנה.
פגישה ראשונה
קיץ של שנת שמונים, סוף כתה י"א, היום האחרון ללימודים.
אל הכתה של מרב הגעתי מעט אחרי תחילת שנת הלימודים. לא אהבתי את הלימודים בגימנסיה, לא הסתדרתי במגמה הביולוגית וביקשתי לעבור אל כיתה אחרת ולהחליף מגמה. כשהגעתי, היה קשה לא לשים לב אל מרב ואל יופייה. אבל היות ובאותו הזמן היו כל מעייניי נתונים למישהי בשם רונית אשר עברה דירה לעיר אחרת (אביה נהרג במלחמה ואמה התחתנה אחר שנים בשנית ועקרה עימה להרצליה), לא הקדשתי לכך תשומת לב מיוחדת, עד שהגיע יום הלימודים האחרון של השנה.
באותו היום עליו אני מספר, הגעתי לכיתה מדוכדך ואדיש משהו. שיערי פרוע, כפתורי חולצתי פתוחים מעט וזיפים דקיקים בני יומיים-שלושה מעטרים את פני. באוויר הייתה מן אווירה של סיום, של משמעת מתרופפת ושל חופש מתקרב. המורה איחרה להגיע ואני עמדתי ליד הלוח ושוחחתי עם החברים. עשה רושם כי המראה המרושל והאדיש במתכוון שלי מצא חן בעיניהם.
בזווית העין שמתי לב למבט הננעץ בי מסוף הכיתה. הופתעתי, נראה היה כי מרב שמה לב אלי.
גם התרגיל הפשוט בו אתה מביט בפתאומיות אל דלת הכיתה ומחזיר מייד את מבטך לפנים, עבד. מרב הביטה אל הדלת ואחר שבה והחזירה את מבטה אלי.
לא ניגשתי אליה ולא דיברתי איתה.
למה?
אולי בגלל שאני ביישן, או אידיוט, או השד יודע מה.
בכל אופן, היום עבר, הלימודים הסתיימו ואני חזרתי הביתה (גרתי אז ברחוב קריית-ספר במרכז העיר). כל חופשת הקיץ טיפחתי את הופעתי: השתזפתי בבריכת "גלי-הדר", הלכתי לחדר הכושר במקום ובדקתי ללא הרף את מצבם של הזיפים מול המראה. בנוסף, תכננתי תוכניות, העליתי בדעתי תרחישים שונים וציפיתי בכיליון עיניים לפתיחת שנת הלימודים.
פגישה שנייה
סתיו של שנת שמונים, תחילת כתה י"ב, בערך שנה לפני הצבא.
עברו למעלה מחודשיים, שנת הלימודים התחילה והגעתי לכיתה, אבל לא קרה דבר.
מרב לא ראתה אותי ממטר, הביטה דרכי כאילו אני עשוי מזכוכית.
המשכתי לפתח ולטפח בקפידה את שרירי גופי וזיפי זקני בתקווה נואלת שתבחין בהם (או בי) אחרי שבוע, או שבועיים.
אבל חלפו עברו להם חודש וחודשיים וכלום. פשוט כלום.
הייתי חייב לחשוב על משהו יוצא דופן, לגרום לה בדרך כלשהי לשים לב אלי.
הדרך המטופשת ביותר האפשרית (בה בחרתי כמובן) הייתה מוזיקאלית, כלומר שירה.
ראיתי שהיא חוזרת מדי יום הביתה, אחרי הלימודים, עם סמדר, חברתה הטובה ותכננתי ללכת מאחוריהן ולזמזם שיר כלשהו שיגרם למרב להבחין בי, להתייחס אלי סוף סוף.
עד היום אני נבוך כשאני נזכר ומספר את הדברים (אבל כאמור, הבטחתי לסיגלית).
ובכן, כשהיום המיוחל הגיע, ירדתי אחרי הבנות, ברחוב הרימון, הרחוב היוצא מהגימנסיה.
עד לקצה הרחוב הכל התנהל כשורה: הלכתי במרחק של מספר עשרות מטרים מסמדר וממרב.
סמוך למעבר החצייה החוצה את רחוב רוטשילד, צמצמתי את הפער וכשהתחילו השתיים לפסוע ברחוב התקווה (היכן שממוקמת היום החנות "פרחי תמר") כבר הייתי מספר מטרים מאחוריהן.
פתחתי את פי וניסיתי לזמזם את השיר ("הילדה הכי יפה בגן" כמובן), אבל שום דבר לא יצא. ניסיתי פעם נוספת תוך כדי שאני מגביר את הקול וקרקור צרוד עלה.
הבנות הסבו בחטף את ראשן לאחור, תוך כדי שהן ממשיכות ללכת.
מבטה של סמדר לא אמר כלום, אבל את זה מרב היה לי הרבה יותר קל לקרוא:
"טוב" היא אמרה בלי מילים, "עכשיו עשית מעצמך דביל, אבל ממש-ממש דביל".
השתיים התרחקו תוך כדי שהן ממשיכות ללהג ולדבר ביניהן ואני האטתי ונותרתי להביט בחלון הראווה.
אני כבר לא זוכר מה ראיתי שם.
פגישה שלישית
אמצע שנות השמונים, מעט לפני הלימודים באוניברסיטה, שנה-שנתיים אחרי תום השירות הצבאי, מספר שנים אחרי מלחמת לבנון הראשונה.
נסעתי בקו המאסף (411 אם אני לא טועה) בין בית שמש לתל-אביב, זה שעובר דרך רמלה, מחנה צריפין וצומת בית-דגן (ואולי היה זה קו מאסף אחר, המגיע מירושלים לראשון-לציון, אני כבר לא זוכר). בכל אופן האוטובוס כמעט ריק ואני ישבתי עם נעמה, נערה שחומה ודקיקה, תימנייה, בעלת שיער ארוך ועיניים ענקיות, החברה שלי באותה התקופה.
ופתאום, ממש משום מקום, צצה והופיעה מרב, כשהיא יושבת במרכז האוטובוס בטור השמאלי ומביטה בי במבט מסוקרן, מחייך. אני לא ידעתי מהיכן ומתי היא עלתה, נדמה היה לי כי היא כבר הייתה באוטובוס כשעליתי עליו, אבל אני לא בטוח, אולי היא הגיעה אחרי. הייתי נבוך מאוד, התחמקתי ממבטה, הרכנתי את ראשי, העליתי אותו שוב בכדי להביט בפניה של נעמה ודיברתי ודיברתי ללא הרף.
האוטובוס הגיע לחתנה ואני נחפזתי לרדת, לא הבטתי לאחור, אחזתי בידה של נעמה (או שמא דווקא מרב היא זו אשר ירדה ראשונה) וזהו.
אולי יהיה הדבר פעוט בעיניכם, אבל היות ולא ראיתי את מרב שנים רבות, לגבי היא עדיין חיה לחלוטין.
היא יושבת בכיתה כשהיא בת שבע-עשרה בדיוק, מחייכת, מדברת ונועצת בי את המבט ההוא, הנמצא עדיין עמוק-עמוק בתוך ראשי.
|
|
|
|
לא עודכנו פרטיםעידכון הודעה
|
|
|
|
|
|
לא עודכנו פרטי הלוויה
|
|
|
|
|
לא עודכנו פרטי שיבעה
|
|
|
|
|