|
שלושים לפטירתה של דבורה לורבר
|
ניצה
5/1/07
|
|
י"ג בטבת תשס"ז
|
הכרתי את דבורה מאז שהייתי כבת 12 ולמעשה ביום בו הכרתי אותה לראשונה, גם הכרתי את ריבה. היה זה בהמולה של ארוח משמח שערכה בפתח תקוה בת עירה של דבורה, עיירה קטנה בפולין בה נולדה וחיתה גם אמא שלי. באותו ערב הומה בו החליפו האמהות שלנו זכרונות ונוסטלגיה מתקופת היותן נערות ובחורות, מצאנו – ריבה ואני האחת את השניה, ומצאנו מיד גם שפה משותפת. וכה קשה הייתה עלינו הפרידה, שהאמהות שלנו מצאו דרך לנחם אותנו בכך שהבטיחו לנו להמשיך ולהיפגש למרות המרחק הרב בין כפר נטר לת-א, שאז – לפני כחמישים שנה, נחשב לעצום ומלא קשיים.
ואכן, מידי שנה, בחופש הגדול טעמנו שתינו סוג אחר של חיים. ריבה טעמה את העיר ואני – את הכפר. את החוויות הבלתי נשכחות שחוויתי באזור הזה, כאן – לקחתי למאגר הזכרון שלי לכל החיים. ורק לטובה. הבית הקטן של משפחת לורבר החמה; החצר בה הרשה לי ארנסט המבין והטוב לגזום, בהתלהבות של בת עיר, במזמרה שלו – את הגדר החיה; רחבת האבן שלפני הכניסה אליה הוציאה דבורה מידי ערב אבטיחים וקלמטינות ("מיכל") כדי שנירגע מעט מהחום הלוהט והלח שבחדרים (מי שמע אז על מזגנים?) – שם פטפטנו, צחקנו, שרנו ונגנו באקורדיאון (מי שמע אז על טלוויזיה?) והלול הגדול בו קרקרו ברעש תרנגולות עמלניות, לול שהיה בשבילי מקור לענין והפתעות אך מקור פרנסה ועמל לדבורה ולארנסט. (שם אספתי בשקיקה ביצים שבערב ארנסט היה שוקל, ממיין ומסמן – לקראת מכירה). גם היה הגשר הקטן שמול הבית, במקום בו נמצאת היום ככר הפסלים העגולה – שם נפגשנו בערבים עם חבורת נערות ונערים; ותמיד ברקע – הדממה והשלווה שהיו כה נפלאות, לפחות עבורי – הנושמת כל הימים פיח ורעש מכוניות מן הכבישים המקיפים את ביתי. השקט ההוא היה מופרע רק לעתים, וגם זאת מקולן של פרסות סוס המושך עגלה... נפלא!! היו אז ריחות אחרים, שונים – של טבע וחקלאות, והייתה ההליכה הרגלית הארוכה בחולות החמים – ריבה ואני יחדיו, להדסים או לאבן-יהודה, לכל מיני ארועים – ממופעים שנערכו מול מושבים של דשא, ועד לביקור אצל השוחט - לשחוט את התרנגולת התורנית ששלחה דבורה בידנו לשחיטה, לפני הבישול.
היו לבטח עוד המון חוויות ששכחתי מאז, אבל האווירה והיחס שקיבלתי מאנשי האדמה האלו, שארחו אותי בטבעיות ובחום – נספגו לעד.
בד בבד – החברות והתחומים המשותפים עם ריבה, וכל החידושים שחוויתי, ביחד עם התסיסה וההורמונים של גיל ההתבגרות והנעורים, היו התנסות שקנתה לה מקום בלתי מבוטל בנפשי.
והכל חוזר לדבורה. בגדלותה השכילה דבורה לשלב חיי פשטות, צניעות והסתפקות במועט עם נועם, רוגע וסבר פנים יפות, ותמיד הרגשתי, אולי בתת ההכרה שלי, שדבורה היא העוגן לדור ההמשך שגידלה.
חברתי ריבה הפנימה את מה שהעניקה לה משפחתה, ולכל אורך החיים הלכה עם זאת. כנראה שלמשפחות של אז היה מה להעניק, ואולי גם היה קל יותר לעשות זאת כי "העגל רצה לינוק": דור הביניים ההוא, קיבל ביתר כבוד את עקרונות בית אבותיו: אכפתיות, ערכים, אידיאלים, אחריות, חריצות, נתינה, התחשבות וגם – שמירה על קשרים.
היה זה המשותף בחינוך של שתינו שהביא לכך כי לאורך השנים שחלפו, נשמרה חברותנו הטובה (וזאת מעבר לכימיה...).
כשבגרנו, מטבע הדברים לא תמיד היה כבר זמן להיפגש לעתים קרובות, אבל מתי שעשינו זאת, או אפילו בשיחות טלפון, התענינתי תמיד גם במתרחש אצל דבורה.
אני זוכרת את התקופה בה ריבה כבר גידלה משפחה משלה. בת-א ודבורה, מיוזמתה עברה, במספר אוטובוסים, מידי שבוע, את המרחק הלא נוח הזה מביתה, שהיה אז למעשה קצה כפר נטר – על מנת לעזור לריבה מעט בניהול ביתה.
אני זוכרת כמה קשה תמיד עבדה דבורה בביתה, בחצר הבית, בפרדס ובשדות ובכל זאת – תמיד מצאה זמן לקרוא בעיתוני היום כדי להיות מעורה בנעשה במדינה ובעולם.
לכן, גם, כ"כ סבלה כשכבר קשתה עליה הראיה. כמה שיחות ועצות טובות הוחלפו, בעשרות השנים שחלפו, בין האם לבנותיה, ותמיד ברוח של עידוד והבנה, כשתמיד כוונה ליעד של פשרות, פיוס ושלום.
עד יומה האחרון גילתה לי דבורה חיבתה, והתעניינה בחיי ובמשפחתי, ואילו אני – אותה אזכור באהבה ובהערכה.
כמה טוב שזכתה לחיות עד יומה האחרון בביתה הקטן והחם, בסביבה אליה הורגלה מצעירותה וכשכבר פגע הגיל בבריאותו של הגוף הותיק, ותקלות הקשו על אותו תיפקוד בו הצטיינה דבורה בימים כתקנם – עדין נהנתה ממשפחתה היפה והמאוחדת שאהבה, דאגה, חבקה ותמכה בה, עד לשעתה האחרונה.
יהי זכרה ברוך.
ניצה.
|
| |
|
הספד שנשאתי ב שלושים
|
אורן
2/1/07
|
|
|
דברים שמרגישים ביום השלושים
פעם הייתה לי סבתא בכפר נטר.
כל מה שאומר עכשיו לא יצליח לתאר אותה ולו במעט, ובוודאי לא את התחושות שמלוות אותי לאורך השלושים. אולי רק מי שהייתה לו סבתא יכול להבין עד כמה צלצולה של המלה הזאת חודר לנשמה, אוחז בה מפנים ולא מרפה.
בגלל שאני מגדל זקן הרבה אנשים שפוגשים אותי שואלים "מה פתאום אתה מגדל זקן?" וככה יוצא לי לספר להם שסבתא שלי נפטרה ולמרות שבתור נכד איני חייב בגידול זקן הרי מכיוון שהייתי מאוד קרוב אליה זאת אחת מהדרכים שלי להתאבל. רבים מהם מוחים דמעה ומספרים גם הם על הסבתא שאהבו. אז עכשיו אני יודע למה מגדלים זקן - כדי לשמוע סיפורים על סבתות.
ויש לא מעט סיפורים על סבתא שלי: איך הייתה חלוצה וציונית, אשר חלבה פרות בקריית ענבים
,ובשל אהבה עיקשת לסבא הלכה אחריו בארץ לא זרועה והקימה משק בשתי ידיים בזמנים הקשים ביותר. ויש גם סיפורים מהזווית האישית: איך הגיעה לכל טקס בבית הספר, ביקרה בכל בסיס בו שירתתי ותמיד הביאה עמה את רוחה האופטימית , החזקה, המעודדת, המנחמת.
ואחרי ששמעתי המון סיפורי סבתות, וגם הגדתי רבות על הסבתא שלי, אני חושב שפיצחתי את הנוסחה מה הופך סבתא על פי קרבה ביולוגית לסבתא שלא מפסיקים לבכות עליה 30 יום ולא שוכחים אותה לעולם.
ראשית, אהבה וקבלה ללא תנאי. גם אם אאמץ את זכרוני לא אוכל להיזכר ולו בפעם אחת שסבתא כעסה עלי, או שהכעס הזה החזיק יותר משתי שניות. לכן הבית שלה היה מקלט בטוח בכל עת, חומה בצורה מפני פחדים וכאבים. כשאני צריך לדמיין את המקום הכי אהוב בעולם אני חושב על הבית של סבתא.
שנית, מלה טובה וחיוך: אלו הם הדברים הראשונים שפגשתי כשבאתי לבקר. סבתא תמיד שמחה לראות אותי. כל ביקור אצלה היה כמו זכייה בפרס נובל עבורה ועבורי. ככה זה כשאתה רואה בנכדים את האוצר הגדול ביותר.
שלישית, דאגה מתמדת לאוכל, לחום הגוף ולשינה. איך אפשר לא להיות מאוהב באדם שכל הזמן רוצה להאכיל אותך, להלביש אותך ולהציע לך מיטה למנוחה. הנה טיפ לסבתות– סיר על האש, תנור דולק ומיטה מוצעת. מובטח קשר מושלם עם הנכדים.
עכשיו תמו שלושים הימים ואני מרגיש כאילו תמו שנות דור. העולם כעת הוא מקום אחר עבורי. העול עובר לכתפי הדורות הבאים בתור, כפי שהיה מאז ראשית הקיום האנושי. דור ההורים הוא עכשיו הסבתא והסבא, ועבור הנכדים החדשים במשפחה הם האנשים שנדרשים לתת מלה טובה וחיוך, אהבה ללא תנאי, דאגה מתמדת. כי אני חושב שלכל נכד במשפחה שלנו מגיע שתהיה לו כזו סבתא.
כולנו מתחבטים עכשיו איש איש ומחשבותיו, כיצד להמשיך. לכל אחד יש זמן התמודדות אחר והרגשות חזקים וכך יישארו. אולם אם אני מנסה, ואני מנסה כבר חודש ימים, לאמץ לי את גישת החיים של סבתא, הרי המעשיות וההסתכלות קדימה שתמיד אפיינו אותה חייבים להנחות אותנו כעת. החיים נמשכים, ועלינו לחיות אותם כל עוד אפשר.
עכשיו כשאני נכנס לבית שלה אני לומד עוד משהו: האדם הוא העיקר ובלעדיו איין. לא החפצים עושים את האדם אלא האדם הוא אשר מעניק להם משמעות, ובלעדיו הם רק חפצים. הקדושה שעטפה את חפציה מתפוגגת לאטה. וכל זאת למרות שהכל נשאר על מקומו אצלה בבית: המיטה המוצעת, ההליכון שלא הולך, כף המרק התלויה במטבח יבשה חסרת שימוש. אבל שום דבר הוא לא אותו דבר.
סבתא אמרה לי לא פעם: "אורנצ'ו כשאני אלך, תעשו לי מצבה יפה, ואתה תכין הספד יפה". היא הכינה אותנו לרגע הזה, ולמרות זאת אני מרגיש כאילו אנחנו עדיין בחלום רע שמיד יסתיים.
אבל הספד צריך להגיד, ומכיוון שאני מרגיש שלא הצלחתי להגיד את כל מה שרציתי להגיד אומר רק זאת:
פעם הייתה לי סבתא בכפר נטר. היום אני נושא אותה עמי לכל אשר אלך.
|
| |
|
דברי פרידה מדבורה לורבר ז"ל
|
יצחק אטשטיין, כפר נטר
2/1/07
|
|
יום ב' יג' כסלו תשס"ז 4/12/2006
|
נפטרה בלילה 3-4/12/2006 בין יב' ל יג' כסלו תשס"ז. הנה אנו מלווים לדרכה האחרונה, את האמא הסבתא והסבתא רבא חברתנו ידידתנו היקרה דבורה. אמנם האריכה ימים ושנים, וגם באם שנותיה האחרונות מצב בריאותה לא היה שפיר, וגם התריסה לפעמים נגד אריכות ימיה, היא הייתה מלאת אהבה גאוה ונחת רוח מכל צאצאיה, והדבר נתן לה הכוח להתגבר על קשיי היום יום הבריאותיים. אין אנו מותרים להיפרד ממנה מבלי לגולל ולו במעט תולדות חייה ומעשיה: דבורה נולדה בפולין בעיירה בורוצ'נה להוריה שרה ומרדכי ז"ל. היו לה שלושה אחים ואחיות ולדאבון הכל, כולם נספו בשואה. שנות לימודיה היו בבית ספר ממלכתי פולני כמובן ולימדו שם גם דת כשעתיים בשבוע ע"י רב כמורה לדת, שם לימדו אותם לדבריה גם את עשרת הדיברות ועוד מספר פסוקים מהתפילה, אבל דבורה אומרת כשהייתה הולכת עם אמה לבית הכנסת היא ידעה להתפלל.
בעיירה הייתה פעילות ציונית ענפה, ועוד בנעוריה היא הצטרפה לחוגים הציונים והשתתפה בפגישות של מרצים מקומיים וגם שליחים שהגיעו מהארץ וסיפרו על המתרחש בארץ
היא הושפעה מהדברים והחליטה לעלות לארץ ישראל. הוריה התייחסו בחיוב לפעילות הציונית, לשם כך היא יצאה לקיבוץ הכשרה ללמוד ולהתרגל לעבודה: "קיבוץ ההכשרה היה בעיירה ביילסק שם עבדנו בנות ובנים בכל עבודה שנשלחנו אליה ע"י סדרן העבודה של הקיבוץ, אחרי כשנה וחצי בהכשרה, אושרתי לקבל רשיון עליה לארץ. עליתי לארץ ביולי 1935 ונשלחתי להצטרף לקיבוץ קרית ענבים ע"י ירושלים. חיי הקיבוץ היו חביבים עלי ונקלטתי יפה בין חברי הקיבוץ. אחרי כמה חודשים בעבודות שונות הוחלט ע"י מזכירות הקיבוץ שעלי להתחיל לעבוד ברפת. כמובן שלא הייתה לי כל הכשרה לכך, אבל למדתי עבודת החליבה בעזרת הרפתנים הותיקים. אני זוכרת עד היום את הנעליים המרופטות שנעלנו, כי עד היום נשארה לי יבשת ברגל.
עבודת הרפת חייבה השכמה בשתיים לפנות בוקר, כי בשלוש התחילה החליבה הראשונה ועוד שתי חליבות במשך היום, חלבתי כל יום 10-12 פרות, העבודה הייתה קשה אבל לא העליתי בדעתי להתלונן לפני מישהו. בשנת 1938 עלה לארץ חברי ארנסט לורבר, חברי משנת היותנו יחד בקיבוץ ההכשרה בפולניה. כמובן שהגיע גם לקיבוץ קריית ענבים. אחרי שהייתו בקיבוץ כשנה לא נראו לו חיי הקבוץ, ובייחוד שחברתו צריכה לקום בשעה 02:00 לפנות בוקר לחליבת בוקר בשעה 03:00 ". אחרי קצת התלבטויות הסכימה דבורה לעזוב את הקיבוץ, כמובן יחד עם בחיר ליבה. דבורה פנתה למזכיר הקיבוץ להודיע לו על החלטתה, וביקשה מהמזכיר שיאשרו לה סכום כסף לסידורים ראשונים מחוץ לקיבוץ. המזכיר הועיל להעניק לה לירה אחת. שניהם יצאו מהקיבוץ בחוסר כל ונסעו לעבוד בקטיף בסביבות מושב בית עובד שם עבדו שתי עונות קטיף וגרו בצריפון שהועמד לרשותם.
עוד בהיותם בקיבוץ התחתנו בבית הכנסת בירושלים ע"י הרב פרנקל ז"ל. נגמרה עונת הקטיף וחסכו 20 לירות ועוברים לגור בירושלים. שכרו דירת חדר בנחלת אחים ומתחילים מחדש. דבורה עובדת במשק בית וארנסט עובד בעבודות שונות. השנה 1939-1940 לורבר נשלח ע"י ההגנה בירושלים להתגייס למשטרת הישובים העבריים שהייתה קיימת אז. עם סיום מלחמת העולם השניה ב 1945 הסוכנות היהודית יוצאת למבצע התישבות עבור המשתחררים מהזרועות השונות שבהם היו מגויסים. ארנסט לורבר משתחרר ב 1946. שמועת יכולת לצאת להתיישבות נראית בעיני ארנסט לורבר כדרך טובה לצאת להתישבות לבנות ולפתח משק לפרנסת המשפחה לעתיד. דבורה לא מתלהבת מהרעיון ההתישבותי במושב. לדבריה היא שמעה על הקשיים בדרך חיים זאת. כנראה לאחר שיחות ביניהם היא הסכימה עם רצונו של ארנסט. דבורה וארנסט ובתם ריבה שנולדה בירושלים בשנת 1945 מגיעים לכפר נטר ב 1947. בכפר נטר הם מקבלים בית לרשותם, 4 קירות ומחיצה ביניהם, ללא מטבח וללא שירותים. במעט הכסף שהיה ברשותם יצקו יסודות למטבח ושרותים. מתחילים צעדים במשק במעט ציוד השקיה שעמד לרשותם ולחפש קצת מקור פרנסה. פרצה מלחמת השחרור וארנסט לורבר גויס לצבא ודבורה נשארת לבד במשק כביכול.
דבורה מספרת שהגיעו אליה חברים וידידים ובראותם את מצבה הציעו לה לעזוב את כפר-נטר והבטיחו לה שידאגו להם לדירה, אבל דבורה כבר נקשרה למקום. הרי היא כבר יצקה יסודות לתוספת לבית. מכאן מתחילים המאמצים להתמודד עם הקשיים והלבטים לבנות משק בתקוה שבעתיד יפרנס את המשפחה. מתחילים לול עם 50 אפרוחים ונוטעים כמה עצים סביב הבית. בינתיים לורבר משתחרר מהצבא ומתחיל לעבוד כחשמלאי בסביבה וכל לירה מושקעת במשק. שנת 1951 המשפחה מתרחבת שר'לה נולדה. ב 1954 נוטעים שטח הדרים, ומגדילים את הלול ומתחילה להראות תקווה ואז ב 1969 בא האסון והשבר הגדול ולורבר ארנסט הבעל, האב והאדם האציל נפטר. דבורה ובנותיה נשארת לבד, המטעים והלול צורכים עבודה רבה, דבורה ניצבת מול האתגר להיות המפרנסת היחידה, היא נרתמת לכל עבודות המשק, ומי שעבר ליד ביתה לפנות בוקר יכול היה לראותה עם הטוריה ביד על יד שיחי הנוי סביב הבית כשרגליה תחובות למגפי הגומי וזאת שלא יראוה עוברים ושבים. בשעות שלאחר כך היא המשיכה לעדר סביב עצי המטעים כי שם היא קצת רחוקה מעין אדם. היא עבדה פיתחה וטיפלה במשק במו ידיה, שנים של עבודה מפרכת, בקיץ בחום השמש, ובחורף בגשם ובקור. הדברים מזכירים את הדברים שהתריס יעקב אבינו נגד לבן הארמי כשזה רצה למנוע ממנו לחזור להוריו בארץ כנען ואלה דברי יעקב: "הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה, ותדר שינה מעיני". ולתיאור דמותה של דבורה לימינו, עולים מאליהן מלות השיר: "איפה הן הבחורות ההן, עם הקוקו והסרפהן, עם הטוריה והשיבריה, למה כבר לא רואים אותן". כזאת נזכרך, כל משפחתך, כל חברייך וידידייך. יהי זכרך נצור וברוך.
|
| |
|
ניחומים
|
שלום
30/12/06
|
|
|
לשרה'לה, לריבה ולכל בני המשפחה
אנו משתתפים איתכם בצער רב ובכאב עמוק במות אמכם האהובה והיקרה, דבורה.
הכאב והסבל אומנם קשים מנשוא אך נחמה קלה היא כי לאחר חיים קשים ומלאי סבל כאלמנה צעירה, המשיכה לגדל שתי בנות ולנהל משק לתפארת למען קיומכם בכבוד.
אנו אומדים לצדכם בשעות קשות אלה ונותנים כתף ומשענת לכולכם.
לא נשכח! יהי זכרה ברוך!
צפורה, שלום מורגנשטרן ובני המשפחה.
|
| |
|
סבתושה
|
ענת
24/12/06
|
|
|
סבתושה, אני זוכרת איך פעם ציירתי את פנייך ואחרי שישבת בסבלנות אין קץ, מבלי לנוע, הסתכלת על הציור ואמרת "אוח, זה יפה". למרות שהיה עוד לאן להתקדם. כזו את וכזו תשארי לנצח, מלאת חיים, אהבה.
התמונה שלך, כשמצאנו אותך על הריצפה ובמיטה בבית החולים לא משה מראשי ועומדת בעיני. אך אני מבטיחה לך, כי זה רק עניין של זמן- והחיוך שלך הוא שיככב במחשבתי תמיד.
אין כמוך סבתושה. המאכלים האהובים שלך, נכנסו לפנתיאון המזונות. מטבעות הלשון שלך חיים בלשוננו. את איתנו בכל מחשבה.
אני אוהבת אותך ומתגעגעת כל כך, אבל יודעת שאת חיה בי. בנו. אנו מי שאנו - בזכותך. אנו חלק ממך, את חלק מאיתנו.
אין מספיק דפים בעולם או פיקסלים במחשב לרשום הכל, להנציח הכל. רק אומר שאמנם אינני חובבת נשיקות גדולה, אך לו רק הייתי יכולה לתת לך רק עוד אחת קטנה... להביט בעינייך ולומר: אני אוהבת אותך כל כך.
|
| |
|
השתתפות בצער
|
ועד כפר נטר
13/12/06
|
|
מתוך חוזר הכפר
|
|
ועד הכפר משתתף בצערה של משפחת מג'ר על פטירתה בשיבה טובה של האם לורבר דבורה, שהתיישבה עם משפחתה בכפר כבר בשנת 1947. משפחת לורבר הקימה לול עופות ונטעה פרדס במשק, ודבורה המשיכה לבדה בפיתוח המשק וטיפוח משפחתה גם לאחר פטירת בעלה בגיל צעיר.
|
| |
|
סבתא אצילה שלי
|
יפעת
12/12/06
|
|
סבתא דבורה
|
כדבורה הנביאה בשעתה, המנהיגה האצילה והאמיצה, אשר הנהיגה את העם לצד ברק המצביא, כך היית את, סבתא יקרה, לחוד ולמרכז משפחתנו.
כבר בהגיעך לכפר-נטר, בשנת 1947, הפגנת אומץ רב ונחישות שכן החיים שציפו לך כאן לא היו קלים, בלשון המעטה. הקמת משפחה לתפארת וזכית לנכדים ולנינים. שימשת לנו מרכז, מקור תבונה ורגישות ואבחנה כה מדוייקת על פרטי החיים. אהבנו לשבת איתך במטבח הריחני, או במרפסת לשמוע על מצב המדינה וגם לספר לך על מצבינו שלנו. בצער ראינוך נחלשת, והופכת מאשה חזקה וגאה, לחלשה קצת יותר, אך תמיד היית עם "ראש מורם" כדברייך, ועיקשת.
כעת את אינך איתנו, אך זכרונך והד קולך יישארו עמנו לעולם.
|
| |
|
הספד שנשאתי בלוויה
|
אורן
10/12/06
|
|
|
סבתא אהובה שלי
את אינך.
הלילה הלכנו את כברת הדרך האחרונה שלנו ביחד.
אחזתי את ידך החמה בידי
שומר את נשימתך שהלכה וגוועה עד שחדלה להיות.
וכשהשמיים נצבעו בכתום וענני נוצה ריחפו מעל
וכל בני המשפחה עומדים סביבך
נפרדנו לתמיד.
לכתך לא בא לנו בהפתעה:
לא זדוני, לא מנוול, לא אכזר היה מותך,
כי אם ראוי, מתון ואוהב.
בגיל 94 את פסעת בראש מורם וזקוף ועיקש.
אבל גם הידיעה הזו,
מנחמת ככל שתהייה
לא תמלא את הלב שכמה רק לעוד ליטוף אחד,
עוד שיחה אחת,
ועוד מבט אחד מהעיניים הכל כך חכמות שלך.
אני אוהב אותך סבתא,
וכבר לא יודע מה לעשות עם הגעגועים.
תודה לך על מי שאני עכשיו.
|
|
|
|
לא עודכנו פרטיםעידכון הודעה
|
|
|
|
|
|
לא עודכנו פרטי הלוויה
|
|
|
|
|
לא עודכנו פרטי שיבעה
|
|
|
|
|