|
נזכור לעולם
|
ר
14/4/13
|
|
|
גם השנה הלכתי... לא כי אני חייבת, אמנם על מדים אבל גם לא כנציגת צה"ל. השנה זה קשה מבדרך כלל אולי בגלל שזה השבוע האחרון שלי בצבא אחרי 5 וחצי שנים או אולי אני זוכרת שזה כואב אבל לא זוכרת עד כמה.
הפעם התעכבתי... נעמדתי מול מצבה כשאני עם מדים שונים מבדרך כלל ודרגות על הכתף הפעם. ניקיתי את המצבה, טיפלתי בה ואפילו חיבקתי. חושבת שזה יפצה על שלא הייתי שנה שעברה, באמת לא מבחירה, כי הייתי בצבא.
16 שנים חודשיים ועשרה ימים עברו... חיים שלמים!!
הייתי בת 8 כשנהרגת ועדיין היום הזה צרוב לי בזיכרון כאילו אתמול! אף פעם לא דיברתי על זה.. לא כי התביישתי כי זה היה הזיכרון שלי אפילו האבל שלי. אמנם הייתי רק בת 8 אבל החיוך שלך צרוב במוחי! הטוב לב והאהבה שהיית מחלק לכולם.
אולי הפעם אני כותבת כי ככל שעובר הזמן קשה לשמור בפנים..
אתה החלל הראשון שהכרתי ולצערי לא האחרון.
פעם כשהייתי מגיעה לבית העלמין הייתי ניצבת מול הקבר שלך... רק שלך, השנה זה יותר.
היה לי קשה להיות שם לבד בשקט בדרך כלל אני מגיעה לטקס.
השקט והמעבר בין המצבות בגלל זה עכשיו יותר כואב... ולעולם לא סיפרתי שתמיד זכרתי.. גם כילדה וגם כנערה וגם היום כחיילת. בשנה הבאה אני לא ייצג משהו.. לא את החטיבה או התיכון ולא את הצבא... אני יבוא אני. עם האבל והזיכרון הפרטי שלי...
|
| |
|
שבועון של צפת
|
אסתר מלניק
8/5/11
|
|
מאי 1997
|
ב 20 במאי, באולם הכנסים של איגוד הרופאים ברחוב ז'בוטינסקי ברמת גן התקיים טקס הענקת מלגות שמיות – על שם דר' ודים מלניק, רופא מרדים של בית חולים בצפת, אשר נפל בגבול לבנון באסון המסוקים ב 4 בפברואר השנה. הקצאת מלגות שמיות לזכרם של רופאים שנפלו בטרם עת הינה מסורת שנהוגה באיגוד הרופאים זה זמן רב.
מלגה על שם דר' ודים מלניק... כואב לומר את המילים האלו. אבל אי אפשר שלא לומר אותם. כדי שלא נשכח. כדי שנזכור – הוא נפל כשהגן עלינו. את המלגה קיבל רופא כירורג מבאר שבע, דר' ז'ילברט סאבאר. הוא נוסע לשנתיים לטורונטו כדי לרכוש שם מיומנויות בטכניקות רפואיות חדישות לטיפול כירורגי בסרטן המעי הגס.
בטקס נוכחו אלמנתו של דר' מלניק (ז"ל), חבריו ושותפיו לעבודה. לזכרו נשא דברים נכה צה"ל, רופא מרדים של בית חולים בצפת, דר' איתן ויינברג.
|
| |
|
שבועון של צפת
|
אסתר מלניק אמא
8/5/11
|
|
פברואר 1997
|
עם רדת החשכה ב 4 בפברואר מעל גבולינו הצפוני התנגשו באוויר שני מסוקים של חיל האוויר של צה"ל. 73 בחורים צעירים שילמו בחייהם על התרשלות.
אחד הנופלים הוא יוצא ערינו, רופא מרדים של בית חולים בצפת, ודים מלניק. שותפיו לעבודה העריכו אותו וחבריו אהבו אותו – זאת זכות גדולה שלא כל אחד זוכה לה.
17 ימים נשארו לו עד יום הולדתו ה- 35.
בצער רב אנו שולחים את תנחומינו העמוקים לאמו פירה, לאשתו מילה ולבנו נתן בן השנה.
יהיה זכרו ברוך לעולם ועד.
בשטח של בית חולים שבצפת הוקמה אנדרטה לזכרו של ודים. ב7 במרץ נערכה אסיפת אבל לציון פתיחתה.
|
| |
|
דר' ודים מלניק – מדברי חבריו ושותפיו הרופאים
|
אסתר מלניק אמא
8/5/11
|
|
דר' ויטלי שיפרין זוכר
|
ודים ואני עבדנו יחד באותו בית חולים. יחד, באותו יום, התגייסנו לצבא, יחד עברנו ועידה רפואית וכל שלבי ההכנה. שירתנו יחד ועשינו מילואים בגבול בצפון ובלבנון. האם היינו חברים? גרנו באותה עיר, הנשים שלנו היו חברות (הן חברות גם עכשיו), אבל, כנראה, ההכרות בינינו לא הייתה עמוקה מספיק כדי לקרוא לה "חברות". לודים תמיד הייתה דעה משלו והוא נלחם עליה גם כשאף אחד לא קרא עליה תיגר. לעתים הוא היה "לא נוח", אבל תמיד (תמיד!) הוא היה עבורי "אחד משלנו". היה בו משהו מעבר לכנות מוחלטת, למיטב הבנתי, היה זה כבוד.
ודים לא היה איש של פשרה, לעתים קרובות הוא היה קוצני מאוד אבל תמיד היה אמין ביותר. מילתו הייתה באמת מילה (דבר נדיר). הוא יכל לטעות אך לעולם לא אמר ולא עשה דברים שלא האמין בהם. הייתה בו אהבה לחופש, מיוסרת, מלאה ואמיתית. היה נדמה שמתנגן בו מיתר שנושא צליל מאוד טהור, וואדיק מאוד העריך אותו. ה"קוצניות" שלו, לדעתי, היא תוצאה של סירוב לזייף, הרי אין דבר כזה צליל "לא כל כך טהור". ודים היה איש אוהב חיים. הוא מיהר לחיות, היה נדמה שהוא פשוט לא מסוגל לדחות משהו לאחר כך. הוא היה אבא נהדר ובעל אוהב. הוא היה בחור מאוד טוב. אין כל כך הרבה אנשים שהמפגשים איתם נשארים איתנו לכל החיים. ואדיק היה כזה. הוא חסר לי מאוד.
|
| |
|
דר' ודים מלניק – מדברי חבריו ושותפיו הרופאים
|
אסתר מלניק אמא
8/5/11
|
|
דר' גרגורי פליישמן זוכר
|
דר' ודים מלניק
בתחילת 1994 הופיע במחלקה שלנו בחור רזה וכהה, בעל שיער מלא ומקורזל מסופר קצר מאוד וזקן שחור – חזות שגרמה לו להדמות לערבי.
לאחר הכרות קצרה הסתבר כי דר' טברסקוי, סגן מנהל מחלקת ההרדמה של בית חולים בצפת, קיבל לעבודה עולה חדש מרוסיה, יותר נכון מעיר מולדתו – קייב. היה זה ודים מלניק. ההשתלבות של ודים בצוות הייתה לא קלה. היה לו אופי לא קל, הוא היה קוצני ובלתי מתפשר עקרונית, דבר אשר במסגרת האחווה המזרח תיכונית והמרושלות האופיינית הביא אותו לא פעם לעימותים עם האחיות וחברי צוות אחרים. אך עם הזמן ואדיק "הפשיר" ונהיה ברור שמדובר באיש טוב לב, נגיש, חבר אמת שבמקרה הצורך היה נשאר לעשות עוד תורנות במקום חבר חולה, לעולם לא סירב לעשות שעות נוספות בהמתנה לאלו שהיו צריכים להגיע לתורנות מרוטציה בבית חולים רמב"ם בחיפה. ברצון רב היה ודים מבלה עם חבריו לעבודה את שעות הפנאי. הדבר התחזק במיוחד אחרי שהתחתן עם "הגבירה" מילה (כך כינה ברכות את אשתו). אחרי החתונה מפגשים אלו הפכו להיות משפחתיים ממש. מילה תמיד הייתה מכינה לודים ארוחת ערב חמה לקראת כניסתו למשמרת, בכמות שהייתה מספיקה לכל הצוות של המשמרת. ואם היה רגע פנוי במהלכה, הארוחה הייתה הופכת חגיגית ממש מעושר המנות ומהאווירה החברית לה תרם ודים רבות.
ודים הגיע למחלקה כשהוא היה מרדים ירוק (אם איני טועה היה לו ניסיון עבודה של שנה אחת בלבד כשהגיע לארץ). עם הזמן הוא צמח כמומחה ובשנת נפילתו היה מוכן לגשת לבחינת מומחה ראשונה, תוך שהוא מתמודד עם היומיום של חייו החדשים, עם מות אביו, עם הולדת בנו ועם קשיים רבים אחרים המוכרים היטב לעולים בכלל לרופאים עולים בפרט. לעולם לא אשכח את 4 בפברואר 1997. באותו יום הייתי רופא כונן. בסביבות השעה 5 בערב קיבלתי טלפון מודאג מרופא בכיר דר' שגאל. הוא הודיע שלבית חולים אמורים להגיע כ-80 פצועים בעקבות תאונה אווירית. התייצבתי מייד בבית חולים שם התחלתי ליצור קשר עם כל המרדימים של המחלקה כדי להזעיק את כולם לבוא. לקראת אותו יום ודים כבר היה כמה ימים במילואים. לאחר זמן קצר התקשרה אשתו, מילה, ואמרה שהיא מודאגת מאוד כי ודים לא עונה לטלפון. לא באמת יכולנו להרגיע אותה, כיוון שגם אנו היינו ללא ידיעה על המתרחש. לאחר מספר שעות המתנה מייגעות, נהיו ברורים כמה דברים: מדובר בתאונת מסוקים, אנחנו לא קלטנו אף פצוע, הסיכוי שודים היה על אחד המסוקים יחד עם חברו ויטלי רדינסקי גם הוא רופא מרמב"ם, גבוה. ערב קודם, שניהם קיבלו שחרור לביקור קצר בבית לפני היציאה ללבנון. את הערב הזה הם, שני חברים, בילו יחד. בערב של 4 בפברואר 1997, הודיעו בטלוויזיה על תאונת מסוקים ועל כך שאין ניצולים. הסיכוי הפך לעובדה והידיעה הזו זעזעה את כולם. היה בלתי אפשרי לתפוס כי אדם כה אוהב חיים, צעיר ומלא תוכניות ואנרגיה כמו ואדיק לא יחזור יותר, אבל זאת הייתה אמת.
במחלקה החלטנו כי עלינו לעשות הכל כדי לשמר את זכרו בבית חולים. בשטח בית חולים הוצבה אבן זיכרון מגרניט ועליה שמו. לידה נשתל עץ זית. בכל שנה ביום האסון הרופאים מניחים שם זר פרחים. במשך מספר שנים לפי בקשתנו, העמותה הישראלית של רופאים מרדימים העניקה מלגה על שם דר' מלניק ובישיבות הועברו הרצאות זיכרון.
אלו שעבדו יד ביד עם ודים וחלקו עימו ימים ולילות של חיי המרדימים הלא פשוטים הן בין כתלי בית חולים והן מחוצה להם, בהסתכל על תמונתו התלויה בחדר הרופאים, לעולם יזכרו הכל.
|
| |
|
דר' ודים מלניק – מדברי חבריו ושותפיו הרופאים
|
אסתר מלניק אמא
8/5/11
|
|
מספר דר' בוריס אזדרין, רופא מרדים בבית חולים בצפת:
|
- ואדיק היה בחור מוכשר. כל מה שבחר לעשות, עשה בקלות. הדברים צלחו לו. כך למשל, כשהחליט להוציא רישיון נהיגה, עבר בהצלחה את הטסט הראשון, התיישב מול ההגה ועשה את כל הארץ. נסע לבדו, מאוד אמיץ...
לפתור תשבצים עם ודים זה ממש תענוג. הוא מאוד אהב מוסיקה, במיוחד את ויסוצקי. אסף אוסף גדול של תקליטיו, משהו כמו 50 תקליטים. ברוסיה התעסק הרבה בטיולי שטח, טיפס על הרים, ירד למערות. כל נעוריו עברו באינסוף טיולי שטח. זה טבע בו, כנראה, סימן משמעותי: כאמור, לטיפוס על הר לוקחים רק אנשים שאפשר לסמוך עליהם. הוא היה איש כן וישר ביותר. אם לא אהב משהו במישהו אחר היה אומר זאת בפנים בלי להתפתל.
היה לו חוש הומור יוצא דופן והוא הכיר כמות עצומה של בדיחות. היה מאוד קל להיות בחברתו. הוא היה מאוד מובילי. עבורו לא היה זה אתגר גדול להיכנס לאוטו אחרי המשמרת ולעשות 350 קילומטר, סתם ככה, פתאום, "בוא נסע להסתובב". ביחד היינו יוצאים לאיסוף פטריות ביער ולטיפוס במערות...
ודים ואני התחברנו מהר מאוד, ממש על הימים הראשונים של העבודה המשותפת, למרות פערי הגילאים. מידת הקרבה הייתה כה גדולה שיכולנו להבין מחציי דברים מה הולך לקרות. וחוץ מזה, אם על כל משפט תמיד נמצאו לפחות עשר בדיחות טובות, השהות עם כזה אדם היא מאוד קלילה. מאוד קירבה בינינו גם אהבתינו המשותפת לשיריהם של גאליץ' וויסוצקי ולטיולי שטח. לטיולים תמיד נהגנו לצאת יחד.
בארץ ודים התחתן. מילה, אשתו, בחורה מקסימה. נולד להם בן, הם רכשו דירה ואוטו...משפחה מאושרת.
דר' אזדרין נזכר שב- 3 בפברואר התקבל דיווח ברדיו על חילופי ירי בלבנון.
- ידעתי שואדיק צריך להיות שם. בסביבות השעה שש בערב חייגתי את מספרו, סתם לפטפט ולצחוק, לשאול איך הוא לוחם שם. המענה הקולי מסר כי המנוי לא זמין כעת...
לקראת הערב בית חולים הועבר למצב כוננות מוגברת: לפי דיווחים מקדימים היינו אמורים לקלוט כ-90 פצועים. הרופאים הוזעקו מבתיהם. אני באופן אוטומטי המשכתי לחייג את מספרו והוא נשאר דומם. ידענו שמילה, אשתו, דואגת כי הוא בדיוק היה אמור להיות באותו איזור. הבנו שלא יתכן שהוא לא מתקשר, הוא היה מתקשר הביתה פעמיים – שלוש ביום. המשכנו לחייג גם אחרי חצות...בבוקר, בסביבות השעה שש שוב חייגתי את מספרו...בשעה זו למילה כבר נודע כי שמו מופיע ברשימות... ב- 21 בפברואר הוא היה אמור להיות בן 35.
בימים אלו דר' אזדרין נזכר רבות ברומן של הסופר טורנטון ואיילדר "הגשר של המלך לודוויג הקדוש".
- שישה אנשים, לחלוטין במקרה, מצאו עצמם על הגשר שקרס. ברומן מתואר סיפר חיים של כל אחד מששת הנספים. הסופר מנסה להבין מה הביא אותם באותו רגע לגשר הזה, מה הביא למפגש שלהם עליו. לאחרונה מייסרת אותי גם השאלה איך קרה שמיטב ממיטב הבנים ששירתו ביחידות עלית נאספו מכל קצוות הארץ לתוך המסוקים האלו ולאחר זמן קצר מתו כולם? כשמעמיקים בשאלה מהסוג הזה או שנתפסים למיסטיקה או שהופכים להיות פטאליסטים.
ברוסיה יצא פעם סרט נהדר "וכל זה עליו" – עם קוסטולבסקי ולאונוב – ממשיך בוריס אזדרין. לא זוכר כעת את התוכן במדויק, אבל מה שאני עדיין רואה מול עיניי זה הכתוביות שהופיעו על המסך במהלך הסרט: "חודש לפני...", "שעתיים לפני...", "דקה לפני...". לפני המוות. רק דמיינו, בבוקר של 3 בפברואר ואדיק וויטאלי יצאו לבסיס, מילה ליוותה אותם. בהגיעם ליעד, הם צחקו, התבדחו, שתו קפה...היה איתם עוד קולגה וחבר שלנו, שלמדתי יחד איתו בקורס. לפני ההמראה אמרו :"שני רופאים למסוק, אחד לשריונית". ויטאליק וואדיק, חברים טובים, החליטו לטוס יחד. הרופא השלישי היה צריך להיכנס לרכב. הוא בא לבית חולים שלנו אחר כך, בשוק. עד היום הוא לא באמת חזר לעצמו. ויסוצקי אמר בשיריו, משום מה הולכים מאיתנו תמיד המוכשרים והטובים ביותר.
|
| |
|
דר' ודים מלניק – מדברי חבריו ושותפיו הרופאים
|
אסתקר מלהיק אמא
8/5/11
|
|
דר' מארק טברסקוי – מנהל מחלקת הרדמה בבית חולים "רב
|
דר' ודים מלניק. ישאר לעד בזכרוני כנקודת כאב, הבלתי נשלטת ע"י הזמן, הלא ניתנת לשיכוך. מה אוכל לומר עליו? לצערי, מעט. לפרק זמן קט הוא עמד לידי על המזח, ואז, עקב רשלנות נפשעת, סחף אותו זרם הרסני אל העבר השני של נהר הסטיקס – לממלכת המוות, בה שולטת האלה הקאטה, המלכה האפלה של הרוע.
"והאושר היה כה אפשרי". בהגעתו לארץ, ודים למד בתוכנית של רופאים-עולים, תחת הנהלתי. הוא התנהג בצניעות, לא התבלט בשום צורה ולא שאל שאלות מיותרות. במילים אחרות "לא נכנס לשדה הראיה". את הבחינה הסופית לקבלת רישיון לעסוק ברפואה בישראל הוא עבר בהצלחה בניסיון הראשון. עם קבלת הרישיון הוא בא אלי ושאל אם אני מוכן לקחת אותו להתמחות במחלקה שלי. עניתי לו שהמועמדים רבים ושאנו צריכים לשוחח. אחרי השיחה הבנתי כי מדובר במועמד המתאים ביותר, כזה שעומד בכל הדרישות ויוכל להשתלב בצוות בקלות. ביום השני או השלישי לעבודתו ודים הקיש בדלת משרדי בחוסר בטחון קל וביקש רשות להיכנס.
"מה בפיך?" – שאלתי
הוא הושיט לעברי מכתב המלצה ממכרי משכבר הימים ומשותפי לשעבר. מסתבר שלפני העליה ודים עבד בקליניקה של המכון האונקולוגי שבקייב, אותה קליניקה בה אני, בחיי הקודמים, עבדתי כראש מחלקת ההרדמה.
"למה שתקת עד עכשיו?" – שאלתי אותו בפליאה.
"לא רציתי להכנס לחיים הישראליים מהדלת האחורית" – הייתה תשובתו.
ואכן, לחיים הישראליים הוא נכנס בדרך כנה, בלי להתפתות לאפשרות של פרוטקציה.
ואז קרה מה שקרה.
|
| |
|
דר' ודים מלניק – מדברי חבריו ושותפיו הרופאים
|
אסתר מלניק אמא
8/5/11
|
|
דר' אדוארד אלתמן – קרדיו-כירורג בבית חולים רמב"ם:
|
" הודות לאנשים כמו ויטאלי (דר' רדינסקי) וודים, השתנתה מאוד הדעה הרווחת בארץ אודות עליית הרופאים מרוסיה. החבר'ה האלה, כמו ודים וויטאלי, היו כ"שוברי קרחונים" בים של חוסר אימון וחשדנות כלפי רופאים יהודים מרוסיה.
הנחישות, היכולת והרצון לעבוד וללמוד היו כה גבוהים שמהר מאוד נהיה ברור כי באו לארץ אנשים בלתי רגילים."
|
| |
|
דר' ודים מלניק – מדברי חבריו ושותפיו הרופאים
|
אסתר מלניק אמא
8/5/11
|
|
דר' מיכאל שגל – רופא מרדים בבית חולים ע"ש רבקה זיו
|
" עבדתי עם ודים במשך ארבע שנים. מדובר באדם אמין במיוחד. כבכיר במשמרת יכולתי לסמוך עליו בטיפול בכל חולה. הוא היה מהיר מאוד בלימוד כל המניפולציות הרפואיות שנדרש להן. הוא היה איש כנה. לפעמים קורה שעושים טעות ואחר כך מנסים להכחיש, כאילו זה לא היה. הוא מעולם לא ניסה לברוח מאחריות. לכן, אם היו צצות בעיות, עם ודים הן היו נפתרות בקלות. כשמישהו ביקש מודים להתחלף במשמרת, הוא מעולם לא סירב.
הוא היה אדם שמח ואוהב חיים. היה קל ונעים לעבוד במחציתו. ודים היה חד לשון והגיב בחריפות כשהיה בכך צורך. ודים היה איש עקרונות ולא היה מוכן למעשה שמשמעו וויתור על עקרונותיו."
|
|
|
|
|