|
1962 - 1997
|
אסתר מלניק אמא
8/5/11
|
|
דר׳ מלניק ודים
|
|
|
|
ודים, בן יחיד לאסתר וגרי, נולד ביום י״ז באדר א׳ תשכ״ב, 21.2.1962 באוקראינה. ודים גדל והתחנך בעיר קייב. לאחר שסיים את לימודי התיכון בבית ספר מס׳ 189, המשיך ללימודים מתקדמים בקולג׳ לרפואה מס׳ 4 בקייב. בנובמבר 1980 גויס לשורות הצבא הסובייטי ושירת כפרמדיק במשך שנתיים.
בתום השרות, התקבל ללימודים במכון לרפואה כללית, וביולי 1989 סיים בהצלחה את לימודי הרפואה. ודים התקבל לעבודה כרופא מרדים במחלקה האונקולוגית של המכון למחקר רפואי, שם עבד במשך שנה.
בדצמבר 1990, כשהוא בן 28, עלה ודים ארצה יחד עם אמו וקבע את מקום מגוריו בעיר צפת. לבחינות ההסמכה ודים התכונן באופן עצמאי במשך שנה. הוא עבר את הבחינה בהצלחה בניסיון הראשון וקיבל את רישיון הרפואה הישראלי.
ודים הועסק כרופא מרדים במחלקה לטיפול נמרץ בבית החולים הממלכתי ע״ש רבקה זיו בצפת. הוא התחיל כמתמחה והמשיך כרופא מרדים מן המניין.
בשנת 1995 נישא לבחירת ליבו אמיליה (מילה) ובתום אותה שנה נולד בנם, נתן.
בסוף מאי 1994 ודים התגייס לשירות מילואים בצה״ל, קיבל רישיון של קצין רפואה מטעם הצבא ושירת כרופא בחיל הרפואה. במקביל קיבל את דרגת קצין הרפואה.
בשלהי ינואר 1997 גויס ודים שוב לשירות מילואים כרופא ביחידה קרבית מובחרת. בערב ה-4 בפברואר התרחש האסון: שני מסוקי יסעור התנגשו באוויר מעל למושב שאר־ישוב, ו־73 הלוחמים שעשו דרכם לפעילות מבצעית בלבנון נהרגו. ודים היה ביניהם. בן 34 היה בנופלו. הותיר אחריו אשה, בן ואם. בנו נתן היה אז בן שנה וארבעה חודשים. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בצפת. לאחר נפילתו הועלה לדרגת סרן.
באיגרת ניחומים למשפחה כתב הרמטכ״ל דאז אמנון ליפקין־שחק: "ודים שירת כרופא בגדוד רפואה של עוצבת 'אתגר' בפיקוד צפון. הוא תואר על ידי מפקדיו כקצין מקצועי, בעל רמה אישית גבוהה, שמילא את תפקידו במיומנות ובמסירות. ודים הפגין רוח התנדבות ונכונות לעזור ולסייע לסובבים אותו בכל עת, הוא היווה דוגמה ומופת לפקודיו, הן כרופא והן כאדם."
מפקד היחידה הוסיף וכתב: "במשימתו האחרונה הפגין ודים את אותן התכונות שכה בלטו באישיותו – אנושיות, נאמנות למשימה, יוזמה, מוטיבציה ונכונות לשרת ולתרום, רצון ללמוד בעצמו ולהוות דוגמה לפקודיו כאדם וכרופא. ודים הדהים את החיילים ביכולתו המקצועית הגבוהה ובאופיו השקול והנבון. ודים נפל, כשהוא מגן על ביתו שבגליל."
ההתאקלמות בארץ:
בברה״מ ודים סיים את המכון לרפואה, שירת שנתיים בצבא, עבד במשך שנה במכון לאונקולוגיה ובשנת 1990 עלה לארץ. בתקופה בה סיים ודים את הלימודים באולפן הוא הכיר את מילה, אשתו לעתיד. הם הכירו בצפת אצל חברים משותפים, במרץ 1991.
ודים עבר את בחינות ההסמכה, קיבל רישיון רופא והתחיל סטאז׳ במחלקות השונות של בית החולים בצפת. ב־24 לינואר 1994 הוא התקבל למחלקת ההרדמה וההתאוששות של בית החולים של צפת (בהמשך התפצלה המחלקה לשתיים, וודים נשאר במחלקת ההרדמה בה התחיל את התמחותו).
ודים ומילה התחתנו ב-1995 ונולד להם בן, נתן.
קריירה צבאית
בארץ עלתה השאלה האם לגייס את ודים לשנה וחצי כחייל סדיר, או שהוא ישרת רק במילואים. מילה וודים התלבטו. ברגע אחרון, ויטלי רדינסקי, חברו, יעץ לו לבחור באפשרות השניה וודים החליט לקבל את העצה ולהיות רופא במילואים. פעם אחת היה ודים בלבנון במשך 32 ימים רצופים. לפני כן עשה טירונות בשכם. בשכם היה מאוד רגוע. שם הוא עבר הכנה בבסיס מיוחד, בו מכשירים רופאים צבאיים.
אשתו מילה מספרת: "אדם, העובד כמרדים או בהתאוששות (כמו גם כירורג), תמיד יודע לנחש היכן הוא עומד לשרת. אם רופא ילדים או רופא כללי נשלחים בדרך כלל לבסיס צבאי עורפי, מקומם של המרדימים והכירורגים בחזית. במלחמה. במיוחד אם הרופא הוא קצין צה״ל."
כאשר ודים עבר לראשונה מבדקים רפואיים בתל־השומר, הוא חזר הביתה ואמר לאשתו: "את יודעת מה הפרופיל שלי?", "אני יודעת, רואה אותו כל יום", חייכה אליו מילה. והוא אמר: "יש לי פרופיל 97! הכי גבוה!".
את השירות בלבנון תיאר ודים כך: "יושבים. שעמום. שומעים רדיו. את הספר המסכן הזה קראתי כבר מספר פעמים ואפילו למדתי בעל־פה, לא יכול להסתכל עליו יותר. כל כך התעייפתי מהרדיו שכבר אין לי כוח. ואין מה לעשות. נופש."
כשוודים היה מתקשר מלבנון, בדרך כלל פעמיים ביום, היה שואל את מילה: "היי, מה נשמע? הכל בסדר?", "בסדר. איך אצלך?", הייתה מילה שואלת, "הכל בסדר". ומילה הייתה ממשיכה "מה קורה אצלכם היום?", "אל תשאלי שאלות טיפשיות", היה עונה לה ודים. "ודים, אני כבר יודעת, אני מזמן צופה בטלוויזיה", "אז אם את צופה בטלוויזיה למה את שואלת? זה בכלל לא עלינו, זה באזור אחר, בגזרה אחרת". כך זה נמשך 32 יום.
ביום האחרון של אותו שרות, שעות בודדות לפני שיצא למשמרת בבית החולים, בעשרה לחצות הלילה, ודים התקשר וביקש שמילה תאסוף אותו. "נסעתי לכיוון מטולה", מספרת מילה, "שדה נקי. דרך עפר. אחת בלילה. בשוליים – בן אדם, לבדו בדרך עפר עם קיטבג ותת־מקלע. על הקיטבג קסדה מעוכה, לבוש באפוד מגן. נסענו הביתה."
ודים גויס פעם נוספת למילואים ב־20 לינואר 1997 יחד עם חברו ויטלי. בערב הם חזרו הביתה ואמרו שקיבלו חופשה עד ה־30 בחודש. עשרה ימים! זה פשוט היה אושר. אושר שנקטע...
מסירותו למקצוע
העבודה הייתה תמצית חייו. "עבודה, עבודה – ושום דבר חוץ מעבודה", מספרת מילה, "לא פעם נאלצתי להביא במשך שלושה ערבים רצופים, ארוחת ערב לבית החולים לשלושה אנשים. החבר׳ה בקבוצות של שלושה, היו עושים תורנות של 24 שעות. אם אין ניתוח, התורנים היו מתיישבים לאכול, עם הצחוקים והבדיחות. אם יש ניתוח דחוף – חוטפים לך במהירות את הסיר ומשאירים את הארוחה לאחר כך."
רופאים, חבריו של ודים, שעבדו יחד איתו בבית חולים תיארו אותו כאדם חזק ושאפתני, מחוספס, מלא חיים ונחוש. ודים היה אדם שאפשר לסמוך עליו. מהר מאוד הוא למד את רזי המקצוע. אם מישהו מחבריו לעבודה ביקש מוודים להחליפו, הוא לעולם לא סירב.
"הודות לאנשים כמו ודים וויטלי", אומר דר׳ אדוארד אלטמן, מנתח לב בביה״ח רמב״ם, "השתנתה בארץ הדעה על עליית הרופאים מרוסיה בצורה קיצונית. חבר׳ה כאלה, כמו ודים וויטלי, הופיעו בתפקיד של 'שוברי הקרח' בהתמודדות מול החשדנות כלפי רופאים יהודים מרוסיה. נחישות, כושר עבודה ויכולת ללמוד נמצאו אצל הרופאים שלנו ברמות כל כך גבוהות, שבארץ הבינו שמרוסיה הגיעו לכאן אנשים יוצאי דופן."
ליל האסון
ודים היה אמור לסיים את המילואים שבוע מיום האסון. כאשר הודיעו בתקשורת על תאונת המסוקים, מילה, אישתו של ודים, היתה בקשר טלפוני עם אישתו של ויטלי, שישן בביתם בלילה האחרון. "לנו זה לא יקרה" אמרו שתיהן, "ובוודאי שלא שניהם יחד". כאשר נפתח מוקד המידע הטלפוני, שמותיהם של ודים ושל ויטלי לא הופיעו שם. מילה לא עצמה עין כל אותו לילה וב־5:15 לפנות בוקר נשמע צלצול הטלפון. נציגי המשטרה היו בדלת.
|
|
|
|
|