Beta Site
>> הדליקו נר לזכר חללי מלחמות ישראל >>
ראשי
  
הקמת קהילת מנחמים
  
חיפוש קהילת מנחמים
  
קבורה ואבלות
  
אודות EvelNet
 
ראשי
  
ביוגרפיה וסיפורים
  
אלבום תמונות
  
הספדים
שחר הלפר
שחר הלפר ז"ל
 
 
מודעות אבל וקהילות מנחמים
 
28.03.24
 
מאירה עמי   8/6/15
2015
שחר, ילד יקר שלי
כמה היינו רוצים ללכת אחורה ולשנות את מהלך הדברים, להתחיל מהתחלה, לשנות את הסוף.

על פי הלוח העברי, היום הוא י"א סיוון, יום השנה ה- 20 למותו של בננו הבכור שחר, שבעוד פחות משלושה חודשים, ב- 20 באוגוסט היה אמור להיות בן 39.
20 שנה זה המון המון זמן. אמנם מקובל לחשוב שעם ההזדקנות הזיכרון לטווח קצר נפגם ואילו הזיכרון לטווח הארוך מתעצם, אבל אני מודה שיש לי קושי אמיתי לזכור המון דברים שקרו לפני יום שישי, 9 ביוני 1995 בין 10 ל- 11 בבוקר כאשר נשמע צלצול בדלת ובפתח עמדו שלושה אנשים – שני קצינים במדים (מילואימניקים על פי מראם) ורופא.
גם אז חג השבועות חל בימים שבת וראשון, בדיוק כמו השנה וביום שישי שאחרי חג השבועות, בדיוק כמו היום, קרה הנורא מכל. חג השבועות הפך מחג ל"הפעם האחרונה שהתראינו" ועד היום אנחנו די מתקשים לחגוג (לא שבשאר החגים אנחנו שמחים וצוהלים).
באחת האזכרות הקודמות כבר סיפרתי בפרוטרוט את כל הסיפור – איך שחר נשאר בחג בבסיס הנידח במחנה אסף בבקעות ושנסענו, רק עמי ואני, לבקר אותו ושהחייל שהיה אמור להחליף אותו בעמדת השמירה שבשער הבסיס לא הגיע בזמן וחיכינו יחד בחום הכבד וכו' וכו'. אין לי רצון לחזור שוב על הפרטים היום, במעמד מרגש זה. לפעמים אני מוצאת את עצמי עוברת שוב ושוב בראשי על כל מה שקרה, בפרטי פרטים, דבר המוביל אותי למחשבות טורדניות של מה היה אילו, ואולי לא שמנו לב ושאפשר היה לעשות משהו ולא עשינו.
להתעמק בזיכרונות לעיתים זה כמו לנבור בפצע שכבר התחיל להגליד ובכך לגרום לכאב חד, בלתי נסבל אך האם נרצה להתעלם מהם? הרי הצורך לשוב ולהיזכר נובע בין השאר מאותו פחד לאבד את הזיכרונות שהולכים ומתעמעמים, את הפרטים הקטנים שהופכים עם השנים להיות המהות כי זה בעצם הדבר היחיד שנשאר – הזיכרון.
בשנים הראשונות הזיכרון נמצא בכל מקום. כל דבר מזכיר את הילד האהוב ומגביר את הכאב. בהתחלה מדברים על הזיכרונות, מסרבים להיפרד. סביב השולחן עולים שוב ושוב משפטים שמתחילים באותן מילים: אתם זוכרים ששחר... הניסיון לשלב בין הזיכרון ובין ההווה והתכניות לעתיד נראה אז בלתי אפשרי .
אבל כמו שחקן שעולה על הבמה שוב ושוב, ועם הניסיון הוא מבצע את תפקידו טוב יותר, כך למדנו עם השנים לשחק את תפקיד "החיים הנורמליים" במומחיות רבה יותר, דבר המאפשר לנו ליהנות מדי פעם.
ליהנות בראש ובראשונה מילדינו, איריס ונעם, שגורמים לנו הרבה נחת. שניהם אנשים מופלאים - רגישים, אוהבים, נבונים ומוכשרים. במיוחד מרגש אותנו האופן שבו הם קשורים אחד לשני, מתייעצים זה עם זה ומשתפים גם אותנו בחייהם - וחשוב לא פחות - מלאי שמחת חיים ותכניות לעתיד.
לפני עשרים שנה, מתי שהוא במהלך השבעה, עמדו ארבעה אנשים בסלון הבית – ילדה בת 15, ילד בן 10 ושני הורים די צעירים, שלא ממש הבינו באותו רגע את כובדו של "התיק" שנפל עליהם. הבטחנו לעצמנו שאנחנו הולכים קדימה, רק קדימה. שנעשה כל מאמץ כדי להמשיך ולחיות כמיטב יכולתנו ולא לתת לאף אחד סיבה לרחם עלינו.
כבר אמרתי לא פעם באזכרות הקודמות (קשה לחדש אחרי כל כך הרבה שנים) שלפעמים אני חושבת שאנחנו אמנם לא משפחה רגילה, אבל בהחלט משפחה של גיבורים.
ואם תשאלו מה זו גבורה אומר לכם שעבורי, גבורה זה לחיות את היום יום. גבורה זה לקום בבוקר ולתפקד, לקחת אחריות על החיים - גם במשפחה וגם בעבודה, לתמוך במי שצריך, לעזור למי שצריך.
גבורה זו היכולת לחלום חלומות ולצפות לדברים טובים ואין ספק כי "הביחד הזה" של ארבעתנו שהשכלנו לשמור עליו ולחזק אותו כל השנים הוא שנותן לנו הרבה כוח, גם בימים קשים .
למרות שחלפו כבר 20 שנה, הביקור אצלך, ילד אהוב שלי, הפך לחלק משגרת החיים.
אבא ואני מגיעים לבקר אותך בהר הרצל כמעט בכל סוף שבוע, בדרך כלל ביום ששי לפנות ערב, עומדים חבוקים ליד הקבר, שותקים, מתגעגעים וממשיכים. לפעמים שותלים פרחים חדשים, לעתים גוזמים ולעתים - רק משקים. דואגים שיהיה מטופח ופורח. זו הדרך היחידה שבה אנחנו יכולים לטפל בך.
נדמה שהרגליים הן אלה שמוליכות אותנו לשם, בניסיון להקל את עצמת הגעגועים.
אולי באמצעות הביקור השבועי הזה אתה ממשיך להיות חלק מהמשפחה. הרי אי אפשר באמת להשלים עם מותו של ילד.

כבכל שנה אני מרגישה חובה גדולה להודות לחברים, ידידים ומשפחה שמחבקים אותנו בהרבה חום ואהבה, ומאפשרים לנו להרגיש כל השנה כמעט כמו - משפחה רגילה.

אני רוצה להודות לכל מי שטרח והגיע להשתתף באזכרה.
 
איריס עמי   8/6/15
2015
בראשית שנות ה- 90 ההורים שלי קנו מצלמת וידאו. סוני כזאת, די גדולה. במשך שנתיים בערך צילמנו בה בלי סוף. אח"כ פחות ופחות עד שנארזה ונשכחה.
בשנת 2010, לפני חמש שנים בדיוק, לקחתי את הקלטות שנותרו מיותמות וצפיתי בפעם הראשונה.
בחדר עריכה חשוך בבית הספר לקולנוע אי שם במערב לוס אנג׳לס חזרתי למחוזות ילדותי. ילדותינו.
שלג בירושלים. ביקור אצל הסבתא בחיפה. טיולים משפחתיים.
אבא אמא ושלושה ילדים.
את שחר לא רואים הרבה כי מעולם לא אהב את אור הזרקורים, אבל את קולו שומעים בבירור. בראשי, גם אם מתעמעמים עם הזמן, זכורים פניו, שפת גופו אך קולו! את קולו לא זכרתי ועד אותו רגע לא הקדשתי לכך מחשבה.
לפני קצת יותר משנה נשכרתי לצלם כמה אירועים בשביל פסטיבל ספרות בלונדון. אחד האירועים היה שיחה בין הסופר האירי איאן מקיואן לדויד גרוסמן. הייתי מאוד נרגשת כי שניהם סופרים שאני מעריכה ועם כתיבתו של גרוסמן אני לעיתים מאוד מזדהה. בשלב מסוים השיחה נסבה סביב הקשר שבין כאב וזיכרון. הפרדוקס של האבל אמר גרוסמן, זה שכדי שכאב על אובדן יוקל - עלינו לשכוח. אנו רוצים לשמר את הזיכרון, אך רק כשמתעמעם, מסוגלים להמשיך באמת.
לפני עשרים שנה עמדתי כאן, ילדה בת 15. כמו בסרט צפיתי בחיילים שטמנו את אח שלי הגדול באדמה.
מאז המשכתי לבוא לכאן. היו שנים שהגעתי לאזכרות והיו שנים שלא. לטקסיות ואבנים אינני מתחברת. לאנשים, מתחברת אני ואיני מרפה.
זו הפעם הראשונה שאני עומדת כאן ומדברת ומי שמכיר אותי יודע שאני ממש לא ביישנית. 20 שנה שאני מנסה להבין את משמעות האובדן הזה ויותר מכל, למצוא מקום ליישב בין הכאב לשמחת החיים האדירה שבי.
אתמול קראתי את מה שאמא שלי כתבה ואת מה שנעם כתב. כתיבתם אישית ומרגשת ובעיקר הרגשתי, שאמרו את כל מה שתכננתי להגיד היום.
זה אולי מוזר לשמוע באזכרה, אבל אני מודה כל יום על מזלי הטוב. על משפחה מופלאה, תומכת, אוהבת. על זה שאני אמנם חיה כבר עשר שנים במדינות אחרות, אבל חולקת את חוויותי גדולות כקטנות איתם, קשורה בנימי נפשי לשלושה האלה.
אז כמו שאמר גרוסמן, התעמעמות זיכרו של שחר קשה היא מאוד, אך מאפשרת לי להסתכל קדימה. הזיכרון והכאב מקבלים צורה אחרת עם כל שנה שעוברת ואני מחבקת את השינויים בהתרגשות, בחיוך, באהבה. וביחד.
 
נעם הלפר עמי   8/6/15
2015
זה אולי קצת מוזר להגיד דבר כזה בסיטואציה שכזו אבל: "אני חושב שאני בר מזל". זה פשוט הרגיש לי נכון לפתוח בזה, ועכשיו אנסה להסביר למה.
אני נעם, בן 30 השנה, מוזיקאי, פעיל, די מבסוט בגדול.
יש לי שני הורים מדהימים ואחות נפלאה. אנחנו משפחה מלאה באהבה, מספקים תמיכה אחד לשני בכל דרך שאפשר או צריך. אפשר לדבר הרבה ולפרוק הכל ולפעמים בכלל לא צריך להגיד שום דבר. כמובן שכלום לא מושלם אבל ככה החיים, לא?

זה אולי נשמע קצת משוחרר ונקי מדי, אבל אל תטעו, שחר הוא חוליה מרכזית בסיפור המשפחתי. הצעד שהוא לקח הותיר בכולנו צלקת עמוקה, כאב, גם כעס לפעמים. בשר ודם משלך שנלקח ממך, שלוקח את עצמו ממך, בשלב כה מוקדם של חייו…
מה הוא חשב לעצמו??
לעולם לא נוכל לדעת.. כמו שאולי אף פעם לא לגמרי נוכל לדעת מה כל בן אדם אחר חושב לעצמו.. אבל זה בכל זאת קצת הרבה אחרת..

אז התכנסנו כאן כולנו להגיד לשחר שאנחנו אוהבים אותו, ואנחנו אוהבים את האנשים שהיו סביבו כשהיה בחיים.
היום, 20 שנה אחרי, כולנו יכולים להגיד בכנות שהתגברנו. המשכנו הלאה, כל אחד בדרכו. אבל תדע שחר, שאתה עדיין חלק מכולנו. בדרכך, אתה חלק מהמשפחה ומהאהבה ומהקרבה הזאת. אני בא לבקר אותך פעם, פעמיים בשנה, וההורים הרבה יותר, אבל אתה איתנו במחשבות וברגשות והשפעת על כולנו רבות.

אבא, אמא - אני רוצה להגיד לכם שאתם השראה מטורפת עבורי. שני אנשים חזקים ואמיצים שחטפו כזאת מכה בלב שאי אפשר בכלל להסביר במילים, ובכל זאת אתם ממשיכים לצעוד ולחיות עם הלב בחוץ - אוהב, כואב ובכל זאת עדיין מרגיש כל פעימה. אתם חוקרים ומתפתחים, מבחוץ ומבפנים, עוברים תהליכים, לוקחים חלק פעיל בחיים.
זה מדהים ומופלא בעיני!
חשוב לי שתדעו כמה אני מודה לכם על החיים שנתתם לי, כל יום, על כך שגדלתי, ועדיין צומח, על הקרקע הטובה ביותר שיכולתי לבקש.

איריס, אהובה כל כך, יקרה לליבי, חלק ממני. אני לפעמים מופתע מכמה שאנחנו דומים ושונים במקביל. אבל מצאנו את הדרך שלנו לתקשר, בטוב וברע, את אולי החברה הטובה ביותר שלי בעולם. אני לא מסתיר ממך כלום, בוטח בך שתמיד תהיי שם בשבילי ויודע שתמיד אהיה שם בשבילך. נשמע קלישאתי אבל זה פשוט כל כך נכון. תדעי שגם את השראה גדולה עבורי. חווה את החיים בצורה כל כך מיוחדת - חיה, מרגישה, בוערת, יוצרת מציאות, תוהה, חוקרת וגם את, אוהבת את החיים, עם כל מה שכרוך בהם.

אני רוצה להגיד תודה גדולה אחרונה, לכולכם שכאן פה כרגע וגם לאלה שלא פה.
תודה על כל התמיכה וכל אהבה שנתתם לעמי, למאירה, לשחר, לאיריס ולי. זה לא מובן מאליו בכלל שאתם פה ובשם כולנו אני אומר שזה נתן ועדיין נותן לנו המון.
אז היום, לכמה רגעים, כולנו משפחה אחת.
 
איל עמי   8/6/15
2015
ביום הזיכרון האחרון העלה משה תמונה של שחר לפייסבוק. טיול שנתי, כיתה י', ה-20 באפריל 92'. תמונה מטושטשת באיכות נמוכה. שחר, בחולצה לבנה, עם החיוך השובב והגומות.
מרבית הזמן, אני מצליח לדכא את הצער והזיכרון בתוך המגירה. המגירה הזאת שנפתחת אחת לשנה לקראת האזכרה. ביום הזיכרון. ומדי פעם מבליחה במפתיע. מרוצת הזמן, בגידת הזיכרון, וההתבגרות מאפשרים לי את החסד של ההדחקה. היום, כהורה לילדים, יש לי קמצוץ של הבנה עד כמה וודאי קשה לכם, מאירה ועמי, ליהנות מאותו חסד.

התמונה הזאת שמשה העלה תפסה אותי לא מוכן. נשימתי נעתקה, כך ממש.
אבל אם דיברתי על אותו החסד של ההדחקה והשיכחה, התמונה הזאת לימדה אותי, מחדש, גם על החסד שמקנה הזיכרון.
במשך שנים חשתי רגשות אשמה של ממש. אני לא זוכר! אני לא זוכר מה שחר אהב, העדיף, שנא והתעצבן. אני לא זוכר את דעותיו הפוליטיות (רק שהתווכחנו המון), את הדמויות והדברים שעשה במשחקי ה-D&D (רק ששיחקנו המון). במשך שנים – ועד היום, זכרתי כל דקה, כל אות וכל תמונה מאותו יום שישי נורא. אבל הזיכרון הזה כמו האפיל על הכל.
אבל התמונה, אותה תמונה חידדה אצלי את הזיכרון הטהור שלי משחר. הוא עמום, מעובד ויתכן שלא נכון. הזיכרון הטהור הוא משנות בית הספר היסודי.
אני הייתי, למרות שקשה היום להבחין, איך נאמר – חננה. מיותר לציין, שהתכונות, תחומי העניין, והלוק המלוטש של משקפי הסבא, סייעו לי, להינות, בלשון סגי נהור, ממנעמי חברת הילדים.
אבל בתוך כל זה שחר היה עבורי מה שילד צריך. חבר, שמשחק, צוחק, רב. שמתעניין באותם נושאים, אבל שונה ממני לגמרי. לעתים חמום מוח, מתעצבן ומרביץ, אבל מישהו שאתה לא באמת יכול לכעוס עליו. ועם שחר הייתי, באותן שנים וגם אח"כ, יושב שעות ומשחק ומשחקומשחק.
והזיכרון הזה, החמקמק, הוא עבורי מקור של נחמה. אין לי צורך להיאבק ולחשוב על שחר החייל. ובוודאי לא על שחר בן ה-39, בעוד קצת פחות מחודשיים. ואפילו לא על מותו. רק לשמוח באותה שמחה טהורה של ילדות ולהתגעגע.
 
חגי עמי   8/6/15
2015
עשרים שנים ששחר הוא זיכרון. יותר מכל משך חייו. כפליים ממשך חברותנו. כמה שמשתנים, כולנו, בעשרים שנים, וכמה שהזיכרון קפוא. מועם מעט, מתעתע מעט, אך הוא נותר, דורך במקום, ללא חדשות, ללא עדכונים.

אני חושב על שחר, מה אזכור ומה כבר שכחתי – הרי אין זיכרון שפטור משכחה. והנה צפות ועולות תמונות מן הזיכרון, קטעים מתוך סיפור ארוך. ואני זוכר את אותו יום לפני עשרים שנים, שבכלל לא נכח בו. את החברים ששמעו לפניי – לא מנוסים ברגעים כאלה – שלא ידעו איך לבשר לי ששחר איננו, את ההלם המוחלט שלי, ואת החברים ששמעו אחריי ומפי, שלא ידעו איך לקבל זאת, ששאלו אם זו טעות, שבדקו אם זו מתיחה אומללה וטפשית. הרי לכתו של שחר לא התאימה לחיות ולשמחה שהכרנו.

אני זוכר את סוף השבוע, נדמה לי שרק שבוע או אולי שבועיים לפני, שנפגשנו ולא כהרגלנו הלכנו לסרט. את הסרט אינני זוכר, אבל אני זוכר שהחיילים בו השתמשו לא נכון במכשירי הקשר שלהם, או איזו טעות טכנית אחרת מתחום הקשר, וצחקקנו בהנאה ממרומי מומחיותנו לדבר. דיברנו על צבא, על אווירת קורס, על השינוי מימי התיכון.

אני זוכר ששוחחנו קצת לפני שהתגייס. אותי גייסו די מוקדם בקיץ, לכן הייתי כבר "מומחה" לענייני טירונות וכדומה. אמרתי שצריך לקחת את הטירונות בקלות, לא להתרגש מהלחץ שנוצר. אני לא זוכר בדיוק מה היו העצות המעשיות שלי, בוודאי דברים שנגעו בקיטבגים, בשרוכים, ובפריטי מדים. שחר היה נרגש, אופטימי, רצה פרטים, רצה לתכנן ולהתכונן.

וקודם, אני זוכר את שחר בתיכון, חובב מדעים, מפטפט על סיפור פנטזיה שקראנו, מטייל, מתבדח, משתטה – נדמה לי שזה היה די נפוץ, וצוחק.

אני זוכר שנים על גבי שנים של מפגשים למשחקי לוח ומשחקי תפקידים, גם משחקי מחשב לפעמים, אחרי בית הספר ובסופי השבוע. זה התחיל בבית הספר היסודי ונמשך עד סוף התיכון. הרכב קבוע של שחקנים, כמעט ללא שינוי. אני כמובן לא זוכר את הדמויות ששחר בנה ושיחק – בזמנו הפרטים של מכשפים ומרגלים בדיוניים נראו חשובים יותר – אבל אני זוכר איך הזדהה איתן בלהט, איך צהל בהצלחותיהן, ואיך שקענו לגמרי בעולמות פנטזיה או מדע בדיוני, עם רק עצירות חטופות לשתות מיץ או לכרסם משהו.

אני זוכר את חבורת מבשרת בבית ספר "אופק", משם הכרנו והתחברנו לפני שלושים שנים, ומשם נולדה קבוצת המשחקים. את המפגש הראשון אינני זוכר – נדמה לי שההורים ארגנו משהו קבוצתי? – אבל אני זוכר את הנסיעה השבועית יחד ל"אופק", במשך שנים, תמיד מדברים כל הדרך, וזוכר, אולי מדמיין, את שחר בכיתה שם בהבעה סקרנית, שמחה, ומעט שובבה. ואני חושב, שכך התחילה החברות שלנו, וכך היה רוצה שאזכור אותו.
 
20 שנה משה   29/5/15
אזכרה - 29/5/15
יום שישי. לפני הצהריים.
אני בחנות של אמא ואבא, כמו בכל סופ"ש בו אני יוצא הביתה מהצבא, אחת לשבועיים.

איל מתקשר. מוזר - הוא אף פעם לא מתקשר לחנות.
שואל מתי אהיה בבית כי הוא ואיתן רוצה לקפוץ לביקור.

ביקור? יום שישי בצהריים? מוזר - אבל אני שמח על ההזדמנות.

שעת הצהריים מתקרבת. הריטואל הקבוע - ההורים סוגרים את החנות, מסדרים, יוצאים לקניות בשוק. חוזרים, מעמיסים את הקניות ונוסעים הביתה.

אני מתרגש. לא ראיתי את החברים לפחות שבועיים.

אבא מחנה. איתן ואיל מלווים אותי החוצה בפנים חמורות סבר. "מה יש לכם"?
מתרחקים קצת מההורים לפני שהם מטיחים בי את ההודעה הלקונית משהו.

נהרג? מה זאת אומרת? זה בטוח?

מבלי לעכל בכלל אני מתחיל לגלגל בראש מה צריך לעשות. מי יודע? למי צריך להודיע? איך? מתי הלוויה? איפה? מה לעשות?

מיד עולים לספר לדורית. נכנסים לבית ומיד מבשרים את בשורת האיוב. את התגובה של דורית לא אשכח לעולם.

הלאה, מי עכשיו ..
נועם ..
דוד ברמן ..

מי עוד ? איך מפיצים ? למי עוד מודיעים? מה עושים? מה עושים ???


חוזר הביתה. אני מסתגר בחדר ועכשיו מתפרק. לא מעכל כלום, לא מבין כלום אבל מתפרק.

בערב נפגשים אצל ענבר. המפגש הקבוע של החמולה. מ-מ-ש.

ספקולציות, מחשבות, דיבורים, שתיקות. הרבה שתיקות.

יאיר מספר בחשש את הנורא מכל. יש לו מידע מגורמים רשמיים….

מכאן הכל מתערפל. אני כבר לא זוכר כלום. הכל נעלם.



אין לי כבר הרבה זכרונות משחר. אבל מה שקיים מאוד מוחשי. החיוך בכל בוקר, הצחוק. כמה צחוק. אפילו כשלא מתאים.

הקול שמהדהד לי בראש עד היום - "הי משה" - עם פלא השיחה המזוהה בבית משפחת הלפר.

הפעם ההיא בחוף דור. אחרי מסיבת השכבה, כשכולנו יושבים ומחכים לשחר כדי לנסוע יחד לטבריה. ושחר… בשלו... כמו תמיד - יודע מה הוא רוצה ונעלם בדיוק כשרוצים לנסוע.

התמונה העקומה של הרגליים של כולנו הפכה לקאלט - "מחכים לשחר". רצינו להרוג אותך.

להרוג - איזו בחירת מילים אומללה, אילו רק ידענו. אילו רק הבנו.



הספקנו כל כך הרבה מאז ב-20 השנים האחרונות. צבא, קצונה, קבע, שחרור, חו"ל, תואר, חתונה, ילד ראשון, משפחה, עוד ילד. עוד תואר.
התפזרנו. התנתקנו. חלק עזבו, חלק חזרו. חלק אפילו איבדו את אמא. או את אבא.

והרצון הזה להגיע בכל שנה. להצליח להתגבר על המכשולים. להגיע עד פתח בית הקברות ואז להיכנס בחשש. הייתי צריך להגיע על מדים? הייתי צריך להגיע על אזרחי?

כמה טוב לראות את מאירה ועמי. הם נראים נהדר. אבל מה לספר להם? איפה להתחיל? יש לי בית משלי. נעה בהריון, עוד ילדה. ועוד ילדה. איך הם יגיבו? זה מכאיב להם? אולי עדיף לא לספר? אולי לא היום?


והכעס.
הכעס עליך - איך יכולת לעזאזל לחשוב שזה הפתרון היחיד. למה לא התקשרת? למה לא דיברת? למה לא רמזת?
כאילו הטלת את אחת מקוביות ה-DND שלך וזה מה שיצא.

ואולי בעצם כן רמזת? אולי אנחנו היינו עוורים?



עם השנים הכעס דעך ונעלם. וככל שאני מתבגר ומזדקן אני מבין איזה ילד היית.
מה עובר על ילד בן 19 שמחליט ללכת בדרך הזו?

ותחושת ההחמצה.


הפספוס .
 
לחיים אליהו היקר מאירה ועמי   22/5/15
שמחנו והתרגשנו לקרוא את מה שכתבת ביום הזכרון.
אם אתה מעוניין, נשמח לראות אותך באזכרה ביום ששי הבא.
המועד הוא 29.5.15 בשעה 11:30
מאירה ועמי
 
גם אני הכרתי את שחר חיים אליהו   22/4/15
להוריו הנכבדים מאירה ועמי
היום יום הזיכרון 2015 חשבתי על שחר התווכחנו אני לא זוכר על מה וזה מעצבן כי את הוויכוח אני זוכר היטב
פתחתי את ההספד במה שאני זוכר אני שירתתי עם שחר בהנדסה קרבית ועברנו טירונות משותפת
ההכירות שלנו היתה לא קרובה במיוחד אבל כמו אבל היינו באותה מחלקה אכן אז כילדים כן הינו ילדים לא ידענו להעריך את האישיות אחד של השני אבל ידענו לצחוק הרבה הטירונות נגמרה ואחרי זה שירתנו במחלקות נפרדות כשעברנו לאימון מתקדם בגדוד ומאז אותו יום ארור אני חושב עליו מה היה אילו ומה היית אם
היום אני אבא לשלושה ילדים ועברו מאז 20 שנה ועדיין את שחר אני זוכר כל יום הזיכרון יהי זכרו ברוך
 
על שחר ענת   5/5/14
למאירה ועמי
הגעתי היום לאתר הזה וקראתי לראשונה חלק מהדברים שנכתבו על שחר.

את הזכרונות שלי משחר לא ממש שכחתי בכל השנים הללו אלא בכל יום זכרון הם חזרו אלי.

את שחר הכרתי מתקופת השירות הצבאי, שירתנו באותה יחידה, וגם קודם לכן מתקופת התיכון. אנחנו באותה שכבת גיל, אני כיום בת 38, וחלפו 19 שנה מאז האסון, ומאז ששחר (וגם אני) היינו בני 19 בערך.

בתקופת בית הספר שחר ואני השתייכנו למעגלים חברתיים נפרדים ולא היה ביננו קשר ממשי מעבר להכרות שטחית. אלא שלאחר מכן נפגשנו באותו בסיס בבקעה של גדוד ההנדסה הקרבית. כטבעה של הסיטואציה, המעבר החד מהאזרחות לבסיס צבאי גורם לכך שכמעט כל מכר מה"עולם שמחוץ לצבא" מרגיש לפתע כחבר קרוב. ובהתאם אני זוכרת חרף כל השנים שחלפו מאז, ששמחתי מאוד לפגוש את שחר בבסיס, ושגם הוא שמח מאוד לפגוש בי. זה היה ממש כמו לפגוש במקום מרוחק מאוד, מישהו מהבית.

אני זוכרת את שחר כחייל שמח, כמעט כל הזמן.
יכלתי להוסיף ולספר עוד קצת, אבל אני מתלבטת אם זה נכון להעלות כאן זכרונות מלפני 19 שנה, למרות שאני זוכרת אותם היטב.

יהי זכרו של שחר ברוך.
 
2009 עמי   4/6/10
מאירה
12.6.09

ילד יקר שלי
14 שנים אני יושבת לפני כל אזכרה וכותבת כמה מלים ובכל שנה עוד חלק ממני מת.
ישנם רגעים, במהלך השנה שבין אזכרה לאזכרה, שבהם אני שואלת את עצמי - עד מתי?
עוד כמה שנים אשב כך ואכתוב? עוד כמה שנים אבכה את ילדי? מתי הכל יגמר וגם אני אוכל לנוח לעולמים.
ובאמת, עבור הורים שאיבדו ילד, הברכה לאריכות ימים לא תמיד מתקבלת כברכה וההתמודדות עם היום יום, היא בהחלט מטלה לא פשוטה וכלל אינה מובנת מאליה.

שתישאר צעיר לנצח - אומר השיר ששר רמי קליינשטיין ומתכוון כמובן לטוב, אבל עבורנו זאת המציאות המרה - נשארת צעיר לנצח. בחור צעיר שטרם מלאו לו 19 שנים ולא גבר בן 33 , שהיית אמור להיות בשלהי הקיץ הקרוב. שאיפותיך לא התגשמו ותכניותיך לא התממשו ואנחנו מסתכלים על חבריך וחברותיך שעושים חיל בלימודים ובעבודה, בונים בית, מקימים משפחה וחולמים חלומות לעתיד...

כששואלים אותי: מה שלומך? לפעמים אני עונה - משתדלת, תשובה שמעלה לעתים חיוך אצל השואל (או השואלת). משתדלת ומצליחה? מתעקש השואל, מצליחה, אני עונה תשובה סתמית בקול קטן, אבל עבורי מאחורי המילה הקטנה הזו מסתתר לו לפעמים סיפור שלם.
למשל, שיר או ראיון עם מישהו ששמעתי ברדיו בדרך לעבודה שמזכיר לי, או חייל עם כומתה כסופה שעבר על פני ממהר לאוטובוס, או אפילו סתם משפט שמישהו אמר ואני מוצאת את עצמי עטופה בענן מחניק של זכרונות, נחנקת מדמעות, בקושי נושמת, מקנחת את האף ומנגבת את הדמעות ואח"כ - אני משתדלת ממש ממש חזק ומצליחה.
מצליחה לחזור לשגרה: להתרכז בעבודה ובמטלות וגם להתרגז משטויות שכולנו נתקלים בהם יום יום ואפילו להתעצבן מנהג חסר ההתחשבות שנסע לפני ועצר לו פתאם.
שמעתי אנשים אומרים שהזמן לא משנה כלום, אינו מקהה את הכאב והחור שנפער בלב נשאר בדיוק כשהיה. מנסיוני, בעבודה קשה וברצון אמיתי וחזק, היכולת לחיות ואף להנות הולכת ומשתפרת, ודברים שפעם נראו ממש בלתי אפשריים הופכים בהדרגה לנסבלים ואח"כ לכמעט נורמליים. זה מבחינתי - להשתדל ולהצליח.

למרות שחלפו כבר 14 שנים, הביקור אצלך, ילד אהוב שלי, הפך לחלק משגרת החיים.
אבא ואני מגיעים לבקר אותך בהר הרצל בכל סוף שבוע, בדרך כלל ביום ששי לפנות ערב, עומדים חבוקים ליד הקבר, שותקים, מתגעגעים וממשיכים. לפעמים שותלים פרחים חדשים, לעתים גוזמים ולעתים - רק משקים. דואגים שיהיה מטופח ופורח. זו הדרך היחידה שבה אנחנו יכולים לטפל בך.
נדמה שהרגליים הן אלה שמוליכות אותנו לשם, בניסיון להקל את עצמת הגעגועים.
אולי באמצעות הביקור השבועי הזה אתה ממשיך להיות חלק מהמשפחה. הרי אי אפשר באמת להשלים עם מותו של ילד.

ושגרת החיים שלנו מתאפשרת ללא ספק בזכותם של ילדינו האהובים - אחותך ואחיך הקטנים שגדלים להיות אנשים מבוגרים, מלאי חלומות, שאיפות ותכניות.
איריס מסיימת השבוע את השנה הראשונה בלימודי תואר שני בבימוי סרטים באוניברסיטת UCLA בלוס אנג'לס ומתמודדת בהצלחה עם אתגר רציני.
נעם - עושה חיל בעולם המוסיקה. יוצר פורה ומיוחד שמשלב כתיבה, הלחנה ונגינה יחד עם הוראת תלמידים. בחור מוכשר (על פי דעתי האוביקטיבית, כמובן) שזוכה לבקורות מרגשות.
והחשוב ביותר - שניהם אהובים, שמחים ובעיקר - מלאי תכניות לעתיד.

אסיים בקריאת שיר שנכתב על ידי יעקב צור, אבא של איל ז"ל ופורסם
ב"שיח שכולים 2009".

מי שאבדו ידיהם
לא יכו עוד בנבל וחליל
אבל אנשים שמסביב
רואים כי גדמים הם,
פושטים את התותבות.

מי שאבדו רגליהם
לא עוד ירוצו אורח,
אבל אנשים שמסביב
רואים כי קטעים הם,
יושבים בכסא גלגלים.

מי שאבדו עיניהם
לא רואים עוד אור יום
אבל אנשים שמסביב
יודעים כי עוורים הם,
נושאים מקל הגשוש.

אך מי שבן אבד להם,
עצם מעצמם,
בשר מבשרם,
מכתתים רגליהם בשבילי בית עלמין
ועינים להם אך לדמוע,
אבל האנשים שמסביב
אינם יודעים את הזעקה
אינם יכולים לראות
שהם מי שאבד בנם.

וכמו בכל שנה, אני מסיימת בהכרת תודה אמיתית לחברים היקרים שתמיד נמצאים איתנו, חלק במשך שנים ארוכות של חברות וחלק נוספו במהלך השנים. כולם קשובים, מתעניינים ונותנים כוח להמשיך.
 
2009 עמי   4/6/10
עמי
... (כתבה רחל קובץ - אמא של נדב)

ילד קטן
מושיט אצבע קטנה קדימה,
ושואל - מה זה?
על כל דבר שעובר שואל - מה זה?
וכשגדלת,
התחלת לשאול - מי זה?
מי זה הולך פה בשביל?
מי זה נוהג במכונית?
ואחר כך שאלת -
למה?
למה השמים לא נופלים ארצה?
למה העצים נעים ברוח?
ובבית הספר שאלת -
איך זה?
איך זה נוצרים הדברים?
איך טסים מטוסים?
איך הגשם יורד לפרקים?

וגם אנחנו שואלים - מדוע?
מדוע לא נתנו לך להמשיך לשאול?
מדוע לא נתנו לך להמשיך לגדול?
לגלות עולמות?
לטעום מהחיים?
אנחנו כאן דוממים
ולא מבינים.
 
2009 עמי   4/6/10
שי
דברים באזכרה לשחר, 11/6/2009

שחר היקר - הבן היקיר לכולנו גם אחרי 14 שנים. כבר חלפו שנות חצי דור, בהן אנו מידי שנה עולים אל ההר השקט והנורא הזה להתייחד עם זכרך. אומרים, כי הצער על מתים צעירים הוא הדבר היחיד שאנו מסרבים להיפרד ממנו.
נער צעיר היית, 19 אביבים קצרים. נער יפה, שובב עם חיוך, אהוב על רואיו, אוהב תחומי מחשב ומדע, צלילה ואמנות הלחימה - בולע את העולם. ומתוך כל פרץ הנעורים המיוחד והחכם הזה, ברגע חטוף וארור הסתלקת מנוף חיינו וממשפחתך - מההורים מאירה ועמי, מאחותך איריס ומאחיך הקטן אז נעם, שהיום כבר גדול ממך בימי חייך - ונשארו רק הזכרונות.
כבר אמרה זלדה, כי לכל איש יש שם שנתן לו אלוהים ונתנו לו אביו ואמו, ונתנו לו קומתו ואופן חיוכו ונתנו לו ההרים, ונתנו לו שכניו ונתנה לו אהבתו ונתנה לו מלאכתו ונתן לו מותו.
צר לנו עליך שחר. היום היית צריך להיות בן 33 - אדם מן הישוב, שרק יכולים אנו לדמיין כיצד היה מצליח בלימודיו, בעבודתו ובמשפחתו שלו. אך השארת, למרות גילך הצעיר, חלל וריק עצום בכולנו. חבל על דאבדין ואינם משתכחין...
עמי ומאירה, אנו יודעים, כי חייכם מחולקים ללפני ולאחרי, מלווים בתחושת כאב, געגועים, אהבה וכמיהה. גבורתכם היא לקום בבוקר שאחרי ולהמשיך הלאה את החיים, לחיות עם נפש חסרה ושסועה - ולהמשיך הלאה.
אנו כאן כדי לחבקכם חיבוק ענק, במשך כל השנים שעברו, ובמיוחד ביום זה, ולאמר לכם שאנו תמיד אתכם, ברגעי צער, כאב וגם שמחה - מתוך אהבה גדולה ומתוך רעות אמיתית.
 
משפחת הלפר היקרה אורלי   27/4/09
2009
משפחת הלפר היקרה ,

היום - יום הזיכרון לחללי צה"ל הוא יום זה ,
יום שכל פעם מחדש קשה לי ,
כל שנה אני עולה לטקס במבשרת , מתוך מחשבה שאולי במקרה ואתקל בכם
כל פעם אני במחשבה שמה אעשה כשאפגוש בכם ,
האם בכלל תזהו ,
האם בכלל ידעתם ,
וכל מה שעולה בליבי שאתם איתי לכל אורך השנים שעברו ,
והשנים לא מקלות על הכאב
וכל פעם שאני פוגשת אדם שחופף להכרות שלי עם שחר אני מתחילה לפחד , ולחשוב מה אם , ולמה ,
ואני מנסה להיזכר בימים ששחר ואני היינו יחדיו , עם הטיולים המשפחתיים , המשחקים ששיחקנו עם האחים בעיקר את הזמנים המשותפים.
אני רוצה להביע בפניכם את אהבתי וגם את סליחתי שלא יכולתי להתמודד עם העובדה ששחר כבר לא איתנו ,
אנא זיכרו שגם אם לא ראיתם אותי , אני תמיד תמיד איתכם בליבי ובמחשבותיי
שלכם באהבה ,
אורלי
 
2008 עמי הלפר   23/4/09
עמי
עוד שנה חלפה... (כתב ניסן רייזל - אבא של דותן)

עוד שנה חלפה,
צפוי שכך יהיה
ושוב ההרגשה
שהזמן בלתי נראה...

שלוש עשרה שנים עברו,
אך הזמן עמד מלכת,
חיים שנקטפו
בטרם הַשָלֶכֶת...

שחר, קשה בלעדיך,
למרות הרצון לזרום,
חרוט מראה פניך,
מאז ועד היום...

צריך להמשיך לזרום,
אך אלו סתם מילים,
כאשר כך פתאום,
נקטפים להם חיים...

שלוש עשרה שנות יגון,
אובדן וגעגוע.
הוריך, אחיך והחברים עומדים כאן דום,
ואיריס אחותך עם הכאב הנמצאת עכשיו בחו"ל
ורק הלב יָנוּע...

את זכרך נכבד,
כְּכל שרק נוכל,
גם אם הלב כבד,
לזכור זה העיקר.
 
2008 עמי הלפר   23/4/09
מאירה
מחר, י"א בסיון, ימלאו על פי לוח השנה העברי 13 שנים למותך. כן, 13 שנים והלב ממאן להאמין.
חג השבועות לעולם לא יהיה עבורנו חג. בקרנו אותך בפעם האחרונה ביום הראשון של החג (אני חושבת שהיה זה יום שבת). נישקנו וחיבקנו ואמרנו להתראות בסוף השבוע הקרוב, כי כבר "סגרת" שבועיים בבסיס והיה ברור שתגיע הביתה ביום ששי. "בשאיפה" אמרת...
הכל נראה רגיל לגמרי - שום דבר לא הכין אותנו לנורא מכל - לדפיקות בדלת ביום ששי בשעות הבוקר המאוחרות כשבדיוק סיימתי להכין את עוגת הגבינה שאהבת. המבט שלך היה קצת עייף וקצת עצוב כשנפרדנו, אבל צפוי לגמרי - חיכתה לך עוד יממה ארוכה של שמירות - 4 שעות שמירה ו- 4 שעות שינה וחוזר חלילה במחנה אסף, אי שם בבקעות.
אמרתי לך - לא נורא, עוד כמה ימים ואתה בבית וגם מתוכנן תרגיל בשטח, כך שהזמן יעבור מהר וגם מצב הרגלים הולך ומשתפר ובכלל - נראה היה שהחלק הקשה מאחורינו.
אם יש דבר שנקרא אינטואיציה ותחושות בטן או כל ביטוי אחר - מסתבר שאני לא נחנתי ביכולת הזו.
נסענו בדרך הארוכה הביתה בלב קל, יחסית, ובתחושה די אופטימית. איך אפשר היה לחשוב על אסון שכזה?
חודשים רבים ואולי אפילו שנים, שיחזרתי במוחי כל פרט ופרט מאותו מפגש אחרון, מחפשת נואשות אחר סימן כלשהו שנעלם ממני, אחרי משהו שהייתי יכולה להגיד ובכך הייתי מונעת, הופכת והופכת ואז חוזרת אל אותה תחושת ייאוש תהומי כשאני מתחילה להבין שאי אפשר להחזיר את הגלגל אחורה.
למשל, אולי אם היה אז טלפון סלולרי. היית מתקשר הביתה ומשתף אותנו והיינו מרגיעים אותך ואולי אם היינו מתעקשים ומשכנעים אותך לא ללכת לחיל קרבי ואולי ואולי ואולי - לילות של מחשבות מייסרות שמתגנבות באישון לילה, משבשות את הדעת ומאיימות על השפיות.
ואז מגיע הבוקר - הוא הנורא מכל. לגלות שהחיים נמשכים וחייבים למלא את כל החובות - ילדים צעירים ובעל שבהחלט מגיע להם רק טוב, ועבודה שחשוב מאד להתמיד בה והשגרה שכל כך מובנת לכולם אך כל כך קשה ומייסרת.
וכך עוברות להן 13 שנים. לא, זה לא היה רק אתמול. זה היה מזמן, לפני כל כך הרבה זמן שאני בכלל לא זוכרת מה היה לפני כן, מה חשבתי ומה הרגשתי ומי בכלל הייתי. לפעמים נדמה לי שתמיד התערבבו אצלנו העצב והשמחה. היום, לכל אירוע משמח מתגנבת אותה אנחת כאב ואין יותר אושר נקי או שמחה אמיתית.
וכמובן, תחושת ההחמצה לא מרפה ולא נעלמת והשאלות שאין להן תשובות - איך היו נראים החיים אילו - נותרות ללא מענה. האמת היא שהעיסוק בשאלות אלה כל כך מכאיב שלמדתי להסיט אותן הצידה, לנשום עמוק ולחשוב על משהו אחר.
נקודות האור המשמעותיות עבורנו הן ילדינו האהובים – איריס ונעם שגדלים כמבוגרים חכמים ורגישים ומחפשים את הדרכים להגשמת שאיפותיהם בחיים. הם נותנים לנו הרבה כוח להמשיך בחיים מלאים, שיש בהם עשייה מקצועית רבה יחד עם פעילויות מגוונות שמאפשרות לשאת את רגעי העצב והכאב.
וכמו בכל שנה, אני מסיימת בהכרת תודה אמיתית לחברינו היקרים שתמיד נמצאים איתנו, חלק במשך שנים ארוכות של חברות וחלק נוספו במהלך השנים. כולם קשובים, מתעניינים ונותנים כוח להמשיך.
 
2007 עמי הלפר   23/4/09
עמי
בשבילי הוא עוד חי, בלבבי / אבשלום אדרת – אבא של ערן ז"ל

הוא טמון, גופו באדמה,
ואני נותרתי עם כאבי,
אובדן שמתעצם כל שנה ושנה,
בשבילי הוא עוד חי, בלבבי.

הוא לא יחייך, הוא לא יאהב,
הוא גם לא יקרא לי "אבי",
עפר מכסה כעת את פניו,
בשבילי הוא עוד חי, בלבבי.

ביגוני אתעטף, עצוב ומנוכר,
מול כל העולם אשא את ריבי.
למה נקטף פרח יקר?
בשבילי הוא עוד חי, בלבבי.

בדמיוני הוא מופיע, חייכן וחסון,
צעיר ישאר, בני אהובי,
ומאותו הרגע בו קרה האסון,
בשבילי הוא עוד חי, בלבבי.

הוא טמון, גופו באדמה,
ואני נותרתי עם כאבי,
אובדן שמתעצם כל שנה ושנה,
בשבילי הוא עוד חי, בלבבי.
 
2007 עמי הלפר   23/4/09
מאירה
12 שנים אני כותבת כמה מילים לקראת האזכרה. 12 שנים זה המון זמן ואני כמעט לא זוכרת מה היה לפני אותו יום שישי.
לעיתים נדמה לי שכל החיים אנחנו מתמודדים עם האסון הנורא שקרה ברגע אחד.
אבל לפעמים אני דווקא זוכרת תמונות חדות ובהירות של משפחה שמחה, של אבא, אמא ושלושה ילדים, בדיוק כמו שתמיד רציתי. כל כך הרבה זיכרונות של ביחד יש לנו. אלבומים מלאי תמונות נהדרות, שמתעדות אין ספור טיולים בכל רחבי הארץ. כמה אהבנו לטייל כולנו, ולא החמצנו שום הזדמנות.

כבר במהלך השבעה החלטנו, כי לא נמנע מילדינו, איריס ונעם, שום דבר. נמשיך לטייל ולחוות חוויות, ולא נהפוך את חיינו לעצב ארוך ומתמשך, ואת הבית לחדר זיכרון. הבטחנו לעצמנו שנעשה כל מאמץ לאפשר להם בית נורמלי ככל שניתן. כי באמת, מה הם אשמים?
לא ידענו באותו זמן כמה קשה יהיה למלא את ההבטחה, וכמה כוחות ואנרגיה יידרשו כדי לתכנן כל פעילות שפעם היתה מלווה בשמחה ובציפיייה לחוויות.
הלב רוצה רק לבכות ולבכות, והגוף משתוקק להיכנס עמוק מתחת לשמיכה ולהתחבא מפני המציאות הבלתי אפשרית, אבל מה לעשות - הרי הבטחנו לעצמנו...
וככה, עם שני ילדים קטנים והמומים, איריס היתה בת 15 ונעם רק בן 10, שניהם ימים ספורים לפני ימי ההולדת שלהם - שניהם ילידי חודש יוני - מתחילים במסע מפרך שקוראים לו - לחיות.
בסוף השבעה לנעם היה יום הולדת 10 (הוא נולד ב- 15 ביוני ואיריס ב- 19 ביוני). לא אשכח איך הגיעה חבורה שלמה מחיפה, והביאה עוגות וכל מיני דברים טובים. איזה עולם הזוי. את הבכי שלי אחרי שכולם הלכו, בטח ניתן היה לשמוע עד חיפה, לפחות.
בחגים הראשונים היה ברור שבלתי אפשרי יהיה להישאר בארץ. למשפחות שכולות כל תקופת החגים היא בפירוש "הימים הנוראים", וסביבנו נמצאים היום כל כך הרבה אנשים שמבינים.
אז נסענו - קודם ללונדון, ואח"כ למשפחה האהובה שלי בלוקסמבורג, שיצאו מגדרם להנעים לנו, לפנק אותנו ובעיקר לשאת את מצבי הרוח שלנו.
ומאז, אנחנו משתדלים, בכל הזדמנות - טיול ארוך בארה"ב, ספארי בקניה, טיול בוייטנאם, אירלנד ועוד ועוד, וגם - שלל חופשות קיץ באגן הים התיכון. עושים כל מאמץ כדי להיות ארבעתנו יחד ולמתבונן מהצד אנחנו בהחלט נראים משפחה "רגילה".
אנחנו כמעט לא אומרים לא לשום תכנית שהחברים מארגנים, ומשתדלים להצטרף לכל טיול. והילדים מעודדים אותנו ודוחקים בנו לצאת ולחוות - וגם ליהנות.

עכשיו, 12 שני אחרי, המשפחה מורכבת מארבעה מבוגרים לכל דבר. אין ספק שהאסון גרם להם להתבגרות מוקדמת. איריס טוענת שבכלל לא עברה את גיל ההתבגרות, כי איך אפשר לעסוק בשטויות אחרי דבר כזה, ואיך אפשר לעשות דברים שיכאיבו להורים במצבם.
אפילו הלכנו לקבוצת תמיכה שיועדה להורים שכולים שיש להם ילדים בגיל ההתבגרות.

בכל פעילות ובכל טיול, שחר הולך איתנו. תמיד אני חושבת – אוי, כמה שחר היה נהנה כאן. כל מחשבה על שחר מלווה באנחה ועדיין בכאב פיסי, ממשי, בלב.

איזה ילד סקרן היה לנו. מגיל צעיר היה בודק כל דבר. מעולם לא היה לו משעמם ותמיד ידע להעסיק את עצמו. לפעמים אני חושבת שאולי גם הסוף המר היה מן נסיון לספק את הסקרנות ולברר מה יש אחרי...

אבל כמו שאני חוזרת ואומרת כל שנה, הניסיון להבין למה, הוא פשוט חסר טעם וחסר כל סיכוי.
מומחים גדולים ממני עוסקים בנושא, לא מוצאים הסברים ולא מבינים.
לנו נותר רק לבכות על מה שקרה, ולנסות לחיות את מה שנותר.
 
2006 עמי הלפר   23/4/09
מאירה
"הילד בן שלושים, יש לו חום גבוה
הוא שוכב על המיטה בחדר נעוריו
הילד בן שלושים, יש לו חום גבוה
ועדיין לא יודע מה יעשה כשיגמור את הצבא..."

ולילד שלי, שאמור היה להיות עוד מעט בן שלושים, כבר לא יהיה חום גבוה, הוא לא ישכב על המיטה בחדר נעוריו, ואת הצבא - הוא בודאי לא יגמור.

התגייסת לצבא מלא רצון ומוטיבציה. שמחת כשקיבלת את הפרופיל המיוחל - 97, שאיפשר לך ללכת לקרבי, והתלבטת במה לבחור. הנדסה קרבית נשמע לך מעניין ומאתגר, אפילו שלא היכרת אף אחד שאמור להתגייס יחד איתך.
אני לעומתך, בכלל לא שמחתי. הייתי אחוזת אימה. העיסוק בחומרי נפץ ממש לא נראה לי, אבל אתה הסברת לי שזה משהו שלומדים איך לעבוד איתו.
שכנעתי את עצמי שבעצם הכל זה גורל, ואסון יכול לקרות בכל מקום, אפילו ליד הבית, אז למה לחשוב רע? ובאמת למה?
כשהסתיימה סוף סוף הטחרונות - 19 שבועות של שכרון חושים היה כתוב אצלכם איפה שהוא בבסיס, והתחיל האימון המתקדם. ממש לא נשמתי לרווחה.
להיפך. אמרת שנראה לך שאתה רוצה להגיע ליחס"פ – עולם של ראשי תיבות חדשות לבקרים - לא פחות ולא יותר - יחידה לסילוק פצצות.
ושוב שאלתי בדאגה – מה הפעם? ואתה ענית שוב שלא צריך לדאוג, כי זה משהו שלומדים. תמיד הרצון הזה ללמוד, והסקרנות האינסופית שאיתה יצאת לעולם.
בחוגי ההעשרה של נוער שוחר מדע בחרת באסטרופיסיקה ובקיץ הלכת לקיטנה של אלקטרוניקה. בבי"ס אופק, בי"ס לילדים מחוננים, יום אחד המנהלת צלצלה אלי בדאגה, כי הלכת עם יניב מסינגר לחפש ראשנים של צפרדעים בבריכה של מוזיאון הטבע.

ושוב - תקופת הצבא. אני זוכרת שישבת עם כמה חברים על המרפסת אצלנו בבית - אני לא זוכרת מה בדיוק היה, והתווכחת בלהט עם מישהו שהיה בשריון. שני חיילים שזה עתה התגייסו וכבר משוכנעים בצידקת החייל שאליו הגיעו. אתה אמרת שבלי ההנדסה, השריון לא יכול להגיע לשום מקום, והשני ענה מה שענה. אחרי למעלה מ- 11 שנים אני באמת לא זוכרת את המשך הויכוח, חוץ מאשר המבט החכם הזה, השכלתני והמסביר. אז איפה קרה השבר שהוביל לסוף הנורא? לאלוהים הפתרונים. עברו 11 שנים והשאלות הן עדיין אותן שאלות.
אולי הצירוף הזה, של חוכמה ורגישות, לעתים לא מאפשר לשרוד את קשיי החיים.

לא מעט משפחות, שחלקן עומדות כאן עכשיו ונמצאות לצידנו בשנים האחרונות, יסכימו אתי ללא ספק.

בכל אזכרה שוב עולות השאלות המייסרות שאי אפשר להימנע מהן.
מה היה קורה אילו? אילו היית נשאר איתנו בעולם שלא תמיד הוא כל כך קל ויש בו כל מיני רגעים. רגעים קשים, אבל גם רגעים יפים.

מה היה קורה איתך? מה היית לומד ומי היתה בת זוגך? ניחנת בכל כך הרבה - לא סתם קוראים לזה: ילד מחונן. רק 2% מהאוכלוסיה ניחנו במנת מישכל כזו. ומה עם היופי, הגוף החטוב והחיוך החם המשגע?
בוודאי היית מגשים את שאיפותיך, מוקף בחברים וחברות בעלי חוש הומור וכל כך נבונים.

אמנם יש הרבה עצב בחיים - ולצערנו בשבועות האחרונים הוא עוטף אותנו כמו שמיכה מעיקה, שלעיתים אנחנו מתקשים לנשום. אנחנו מסתובבים מבועתים בעקבות אסונות שנוחתים על אנשים טובים ואהובים, הולכים כסהרורים מהלוויה לאזכרה ולעוד אזכרה, כשכל מה שאנחנו יכולים להציע הוא חיבוק חם ומבט של: מי כמונו יודעים.

אבל יש גם הרבה דברים יפים שמחממים את הלב. שני ילדינו יפי התואר, הנבונים והאהובים - נעם ואיריס - שבהחלט נותנים טעם לחיים.
איריס אמנם כרגע רחוקה פיזית, אולם כל כך קרובה, כל כך רגישה וכל כך אוהבת.
נעם, שהוא רשמית כבר בוגר - בשבוע הבא ימלאו לו 21 - שמתפתח לתפארת גם מבחינה מקצועית, אבל לא רק. במוצאי שבת, כשחזרנו מהופעה של נעם בת"א, אבא אמר - כמה ששחר היה גאה היום באחיו הצעיר.

וכמובן, חברינו היקרים שתמיד נמצאים איתנו, חלק במשך שנים ארוכות של חברות וחלק נוספו במהלך השנים. כולם קשובים, משתפים, מתעניינים ונותנים כוח להמשיך.

ואי אפשר בלי תודה לאותם הבלתי נלאים, שמאפשרים לנו לחוות חוויות נהדרות ברחבי הארץ והעולם, שמספקים לנו מאגרי אנרגיה להמשך הימים, ומוכנים לסבול אותנו עם כל חסרונותינו, אפילו בלי אופניים.
 
ביום הזכרון העשירי - במוזיאון האדם והחי - 2005 עמי הלפר   23/4/09
עמי
נערה אלמונית / יעקב צור – אבא של אייל ז"ל

לנערה אלמונית
אני מתגעגע
שלִבני נועדה
שעה שנולד,
ששמה רשום מול שמו,
אותיות עלומות
בלוח חיים חלק.

אלמונית
לא אזכה לראותך
לא אשמע קול צחוקך,
חידה היית לי
לעד,
ונכסף אני אליך
כמו בני שהיה
עורג, חולם עלייך
לו אך יְדָעֵ?.

אולי פגש בך באקראי?
שמא שילבתם חיוך או מבט?
האמרתם זה לזה
דבר של חסד?

נערה אלמונית
שאיני יודע מי את,
שֵם בני היה
שָלוּב בִשְמֶ?
בספר החיים,
עד שנמחה פתאום
באחד האביבים האלה.

חידה כואבת את לי
נערה,
שארית חיי
אלייך אתגעגע.
 
ביום הזכרון העשירי - במוזיאון האדם והחי - 2005 עמי הלפר   23/4/09
מאירה
"שחר, ילד שלי מוצלח",
10 שנים חלפו.

כל שנה, אני יושבת וכותבת כמה מילים לזכרך,
מי היה מאמין? לזכרך!
איך אפשר לתפוש את המילה הארורה הזו - לזכרך?
זיכרון יכול להיות דבר טוב, חיובי, נעים - מזכרת, למשל.
מילה שיש בה כל כך הרבה געגועים.

אני מנסה לזכור דברים שמעלים חיוך.

אחרי עשר שנים. לא רוצה לשאול אותך, ילד יקר שלי, את השאלה הנוראה - למה?
לא רוצה לחפש הסבריםל: מה קרה? ואיך קרה ומה יכולתי לעשות ולמה לא עשיתי ולמה ולמה.
לא רוצה לשאול "מי אשם" ואפילו כבר לא רוצה להסתכל אל תוך העיניים החכמות שלך, הנבונות והסקרניות ולחפש תשובות.
מה הטעם? ממילא אי אפשר להחזיר את שהיה.

אני זוכרת אותך, תינוק יפהפה עם שיער חלק בהיר ולחיים שמנמנות.
כשהייתי מטיילת איתך בעגלה - באותה עגלה אדומה שבה נסעו לפניך הילדים של אילן ואילנה ושל בני וטלי - בשבילי שכונת מעוז אביב, השכנות אמרו - איזה ילד חמוד ושמנמן, בלי עין הרע.
אני כמובן מיהרתי לתקן ולהעמיד אותן על טעותן - לא, הוא ממש רזה, זה רק מבנה הפנים שמטעה, תאמינו לי, הוא שוקל פחות מ- X ק"ג. מין תכונה פולנית שכזו...

ואז התחלת לדבר ולדבר ולדבר.

כשעברנו לגור בירושלים, בחג הסוכות, היית בן 14 חודש.
הלכתי איתך פעם ראשונה לטיפת חלב בגבעה הצרפתית כדי לעשות "מבחן התפתחות" או משהו כזה.
האחות שאלה: כמה מילים הוא כבר יודע להגיד? ואז עניתי: לא יודעת, כמה עשרות לפחות.
עשרות? היא שאלה בחוסר אמון. מה למשל? למשל – יש לו ספר עם תמונות של בעלי חיים והוא יודע את שמה של כל חיה ו"איך היא עושה", ככה קראו לפני כמעט שלושים שנה למידע החשוב הזה שבו פיטמנו את ילדינו.
ואני לא תפשתי אז כמה היית נבון, כי מה יודעת אמא "טרייה"?
הייתי בטוחה שכל הילדים דומים, פחות או יותר.
רק אבא שלי, סבא משה, חזר ואמר: מירה. תאמיני לי, הילד הזה מיוחד. הוא ממש גאון. כמובן, חשבתי אז, היית הנכד הבכור של סבא והוא אהב אותך אהבה עזה.

תמיד אמרתי, שמזלו שהוא מת לפניך, כי אחרת המוות שלך היה הורג אותו מיד.

כך אני, ברגעים שתוקפת אותי "מרה שחורה", מעלה זיכרונות וממיינת אותם בכוח המחשבה. את הזכרונות הפחות נעימים אני דוחקת הצידה, ואת הנעימים אני מקרבת ומנסה לסגור בעזרתם את החור הזה שנפער בלבי.

לא, ילד שלי, זה לא כל כך פשוט.
עשר שנים של "אימון" מאפשרות לחיות בצידו של הכאב. כן יש דבר כזה.
בשנים הראשונות זה כמעט בלתי אפשרי, אבל לאט לאט, לומדים.
למשל, מחשבות כמו - מה היית עושה עכשיו, אילו... הופכות מסבל אקוטי, חריף, כמעט משתק, לסבל כרוני, מתמשך שלומדים לחיות איתו.
הוא מגביל במידה מסויימת, מפריע ליהנות מדברים, מעמעם צבעים, מעייף ומחליש, אבל גם מכניס את המתרחש סביב לפרופורציה.

מעריכיםיותר את מה שיש - את הילדים הנפלאים שלנו.
עבור מרבית האנשים, ילדים בריאים, מוכשרים ויפים, זה דבר מובן מאליו. אבל עבורנו זו מתנה שיש להעריך כל יום מחדש.

האמת, איך נולדו להורים "מרובעים" כמונו, ילדים כל כך יצירתיים, שלא לומר יפים, זוהי עוד חידה שמצטברת לשאר הדברים הלא ברורים בחיינו.

את השיר הבא אני מקדישה לילדי האהובים, איריס ונעם, ולילדים של כולכם - תקשיבו למילים (השיר אלוהים נתן לך במתנה - חני פירסטנברג ואיתי טירן).
 
2001 עמי הלפר   23/4/09
מאירה
הכי קל זה לבכות! – נורית דגן, אמא של עילי ז"ל – בית ליד

להיות לבד להסתגר בד' אמות ולבכות, להוציא החוצה ולחשוב רק עליך.
הכי קשה זה לחיות, להמשיך עם החיים כאילו כלום לא קרה. להבין שהשמש זורחת ושוקעת גם בלעדיך.
הכי קל זה לעטות בגדים כהים, להתקפל ולשבת בבית בדומיה כואבת.
הכי קשה זה לקנות בגדים חדשים, להתאפר, ללכת לסרטים והצגות, להשתתף בחתונות, לצחוק לבדיחות על המדינה.
הכי קל זה לשבת מול הטלויזיה ולצפות בסרטי מתח או אופרות סבון - הכי קשה זה לשבת מול הטלויזיה, לצפות בחדשות ולראות חיילים ילדים, פצועים והרוגים. הרוגים כמוך ילד שלנו.

הכי קל זה לברוח בחגים לחו"ל, להסתובב בארץ זרה, לשכוח מאוירת החג שבארץ, כשכולם חוגגים בחיק המשפחה. הכי קשה זה להישאר בארץ בתקופת החגים, להשתתף בשמחה, לאכול את הדג והבשר, לחייך, לשוחח באדיבות כשבפנים הלב קרוע, שבור ונמק בגעגועים.
הכי קל זה להשתתף באזכרה, להתאבל עם כולם על מותם בטרם עת של ילדינו האהובים. הכי קשה זה לחזור מכאן הביתה, אל החסר, אל האין.
איפה כולם ואיפה אנחנו?

תנו לנו להיות לבד, מנותקים מהסביבה התומכת או הנזקקת ולהתאבל, להתאבל, להתרכז רק בילד המת, לחשוב רק עליו, להיזכר במעשיו ולאהוב רק אותו בכל העוצמה, וכמובן לבכות, לבכות, מבלי לחשוש שיתפסו אותך בקלקלתך, מבלי לפחוד שירחמו עליך או שידאגו לך.

היום, יום הזיכרון השישי, כדאי שתדעו כי לנו ההורים השכולים הכי קל זה לבכות ולמות, הכי קשה זה לצחוק ולחיות.

ואנחנו חיים, ילד שלי, אנחנו בכל זאת חיים בלעדיך. כל כך מתגעגעים, כל כך כמהים אליך, כל כך איתך אבל בלעדיך.

החיים שלנו, ילד מת שלי, הם חיים אחרים - חיים עם המוות.
 
2001 עמי הלפר   23/4/09
שי
6 שנים!
לא אשכח את אותו יום ארור - 9/6/95, עת הגיעתני ההודעה על מותו של שחר.
שחר - עלם חמודות, מבריק, יפה תואר, בעל תחביבים מגוונים, עולם שלם של נעורים מתפרצים, 19 אביבים קצרים - אך מלאים, שנקטע באחת וכבה לנצח כמו במכת רעם.

הציווי הקדמוני לאברהם "אל תשלח ידך אל הנער" לא עצר כאן, לנצח. "ותחילה בוכים", כדברי המשורר, "אחר כך הבכי מתאבן, אחר כך זוכרים דבר אחד ויחיד - את נפילת הבן. ואין אומרים דבר, או מדברים על גשם ועל מה נשמע... והאוזן בין כה לא תשמע. ושותקים, וקמים מן הכסא, ויושבים וקמים שוב. ויודעים דבר אחד ויחיד - לא ישוב".

ומי יכול למוד את היגון? ומי יספור לילות ללא שינה, כאשר אתם מתהפכים על משכבכם בלילות, הוגים במי שהיה ולא יהיה עוד, תוך הרגשת בזבוז נוראה. והזמן עובר, עולמות משתנים, השיער מלבין, ילדים גדלים, אך עם שחר החיים עצרו מלכת. הוא נשאר צעיר לנצח!
אינכם שוכחים מבט וחיוך אחרונים, משפט אחרון, ותכניות לעתיד - שקפאו במקומן. לעתים אף עולה השאלה "ומה היה היום שחר עושה? כיצד היה נראה?" והכאב לעולם אינו עובר, ושום מילות נחמה לא ירפאוהו, אותו כאב, שעימו תלכו עד יום אחרון.

אך אתם - מאירה, עמי, איריס ונעם היקרים לנו - אינכם לבד. אנו, החברים והקהל כאן, עוטפים אתכם בחום, מלטפים אתכם ברוך, מלווים אתכם באהבה ומחזקים את ידיכם.
ידידות אמת מלווה אתכם על כל צעד, עוקבת אחרי גדילתם של נעם ושל איריס, משתפת אתכם בכל מפגש ואירוע, ולא תניח לכם להישאר לבד עם כאבכם.

עמי ומאירה - מי יתן ותראו בעמלכם, בהמשך התפתחותם של איריס ונעם ובפרויקט ההנצחה המיוחד לשחר במוזיאון המדע נחמא פורתא.

ולך שחר - ינעמו רגבי עפרך לעולם!
 
2001 עמי הלפר   23/4/09
איל
6 שנים אני עומד במעמד זה. ועל אף שהתחלתי בכך כ"נציג החברים", תמיד ראיתי כמייצג עצמי בלבד, וכמי שחולק מעט מתחושותי אודות שחר ברבים.
על אף המשקל הכבד של תפקיד זה, מצאתי את המעמד הזה מכריח אותי לנתח מחדש ולבחון את תחושותי, פעם אחר פעם, ועל אף שכל אחד עושה זאת, הצורך בכתיבה ונשיאת דברים ברבים, מחייב אותך לחידוד וזיכוך המחשבות.

כל שנה אני מנסה לומר לעצמי - הגיע הזמן להיות יותר שווה נפש באשר לעובדת מותו של שחר. מספיק להתקומם! מספיק לדיונים העצמיים הללו, שחוזרים כל פעם בגלים. אולם זהו גל שכל פעם מחדש מכה, וכל פעם מחדש פותח את השאלות ושוטף את התשובות שאינן קיימות.
למה לעזאזל, ומה היה אם, הן הבולטות שבשאלות כמובן. והשאלות האלו, לצערי, מקבלות תוקף חזק יותר מידי שנה. ובצד הזיכרון המתקהה מתחדדות השאלות ונותרות, מסרבות להיעלם.

שינויים רבים עברנו בשנים האחרונות, ואם בזמן מותו של שחר היינו קבוצה מלוכדת, בעלת מכנים משותפים רבים מאד, הפכנו, רבים מאיתנו לשונים, וכל אחד בוחר את הנתיב שלו. נתיב אחראישיות אחרת, והמכנה המשותף הולך ומתעמעם.

מיהו שחר? מה הוא היה חושב עכשיו? מה הוא היה עושה? אבל שחר תמיד נותר אותו שחר - בוגר בי"ס טרי, חייל צעיר, ילד מבוגר שהמכנה המשותף שלי איתו נותר אינסופי אך מתעמעם, כאחד.
 
2000 עמי הלפר   23/4/09
מאירה
עברו 5 שנים
בחמש שנים מספיקים המון.
תינוק הופך לילד
ילד הופך לנער
ונער - לאדם מבוגר,
וכשקורה כזה אסון - הכל נעצר!

נכון, ממשיכים לחיות:
נוסעים לעבודה ומתעצבנים בפקקים
הולכים לקניות ומחפשים מבצעים
ואפילו, יוצאים לבלות: חברים, סרט, הצגה ואף נוסעים לטייל.
אכן, עסקים כרגיל.

האמנם? האמת, שבעיקר הגוף ממשיך לנוע במעגל החיים הרגיל ומידי פעם, כשמתאמצים ומשתדלים באמת, גם הנפש מצטרפת ועם השנים מגלים שאפשר גם להנות.
כשמאבדים ילד, הזמן איננו מרפא. במידה מסויימת הוא אפילו מגביר את הכאב. מסתכלים סביב ורואים מה קורה לבני אותה שכבת גיל עם השנים, והכאב רק גדל.

אבל כמו שחקן שעולה על הבמה שוב ושוב, ועם הנסיון הוא מבצע את תפקידו טוב יותר, כך אנחנו לומדים עם השנים לשחק את תפקיד "החיים הנורמליים" במומחיות רבה יותר, דבר המאפשר לנו - אני מודה - להיות מעורבים ולהנות מדי פעם.

שני כוחות עיקריים - אם כי לא שווי ערך - מניעים את אותו הגוף שדיברתי עליו.
הראשון - שני ילדינו, איריס ונעם, שצומחים מול עינינו לאנשים מופלאים - רגישים, אוהבים, נבונים, וחשוב לא פחות - מלאי שמחת חיים ותכניות לעתיד.
הכוח השני הוא ה"אין ברירה". מסתבר שזה כוח לא קטן ובימים קשים הוא מאפשר לשמור על שפיות סבירה, ולהמשיך.

כשמדברים על מקורות אנרגיה, אי אפשר שלא להזכיר מקור שהתגלה כמשמעותי ביותר – את החברים והידידים: את אלה שהולכים איתנו במשך השנים – חלקם אף עשרות שנים (כן עשרות!).
ואת חלק מהמשפחה - מי פחות ומי יותר.
למעגל חברינו הצטרפו - לצערם של כולנו - חברים חדשים. הם מקלים במידה מסוימת את תחושת הבדידות שאופפת אותנו, כיוון שיש כל כך הרבה דברים שאפשר לחלוק רק איתם, וזר - לא יבין. אני מאחלת לכולכם שתישארו לעולם זרים לאותו עולם אכזר שנקלענו לתוכו.

באזכרות, מקובל לפנות ולדבר אל זה שאיננו - לספר לו על מה שעבר על כולנו, לשתף אותו, להבטיח לו.
איך אפשר לדבר עם מי שאינו עונה לך?
לדבר עם שחר מבלי שהוא מתווכח, לא מסכים ואומר את דעתו, זה בהחלט דבר חסר טעם.
אחרי חמש שנים איבדתי את היכולת הזו ואני מעדיפה לקרוא דברים שכתבו הורים אחרים ושמבטאים במידה רבה את מחשבותי:

זה כל מה שנותר מאת שלמה יליארד אבא של דודי דניאל ז"ל

רק פיסת שיש קר,
זה כל מה שנותר.
רק גינה וצמחיה לראשך,
זה כל מה שנשאר ממך.
כמה מכתבים, דברים שאמרת,
ואתה – שם למטה.
רק חלל מיותם וכואב,
זה כל מה שנותר בלב.
רק עוד כמה תמונות,
זה כל מה שנשאר מלבד הזכרונות.
רק שם חרוט על מצבה,
זה כל מה שנשאר מהאהבה.
לידך רק כמה פרחים נבולים,
וזה מה שנשאר מאדם שהיה מלא חיים.

אם רק היינו יכולים לחזור אליך בזמן...
הלואי שהיית איתנו כאן.
אנחנו פה לך עוד דואגים,
מקוים ש"שם" לא חם או קר מידי,
אלא נעים.
ל"בקר" אותך מקפידים,
את הזיכרונות היטב משמרים.
בהתחלה לא האמנו שהלכת בלי שוב,
עכשיו אנו כבר לא מחכים שתשוב.
ולמרות שאנו מזמן יודעים,
עדיין לא מעכלים,
שממך כל מה שנותר,
זה מעט עשב, זכרונות ופיסת שיש קר.
 
2000 עמי הלפר   23/4/09
זהבה ואורי
לחברינו היקרים,
חמש שנים בעוז ובגבורה
אתם מתמודדים עם הכאב והשכול,
בהנצחתו המכובדת והראויה לזכרו של שחר.
דברים שאהב, כאלה שמתאימים לאופיו
וגם כאלה אשר תורמים לקהל מוקירי זכרו.

לא עובר יום שאין אתם עוברים בראשינו
גם אם לא שוחחנו או התראינו
קשה לנו אתכם - לראות בכאבכם (זו לא הבעיה שלכם)
אך יחד עם זה יודעים אתם להמשיך
עם המון תעצומות נפש (כך זה נראה במבט מהצד).

דעו לכם שאנחנו תמיד אתכם
גם אם בפועל נראה כאילו אנחנו לא שם (אתכם)

בהערכה רבה,
בידידות ובאהבה,

זהבה ואורי
וכמובן גם הילדים.
 
1999 עמי הלפר   23/4/09
איל
לא קל לי כיום לכתוב על שחר.
המציאות והזמן שמובילים אותי קדימה לחיים אחרים ומירוץ החיים האינטנסיבי, מקשים על הזיכרון הבוגדני. והחשש הגדול הוא מכך שפער הזמן, ההולך וגדל, יגרום לרגש האמיתי להידחק לצד ולפנות מקום לקלישאות. אני גם לא אתיימר לדבר בשם רבים ואביע רק את רגשותי.

מעבר לחסר שנותר כרגש החזק ביותר - התחושות החזקות ביותר שמלוות אותי כאשר אני מנסה לכתוב על שחר היא החמצה וסקרנות גדולה. הרגשות הללו משולבים ומחובקים ביחד כגוף אחד.
ככל שאני מתבגר, שהאישיות כבר מקבלת את צורתה הברורה ונפתחות דרכים ומחויבויות חדשות, הסקרנות רק הולכת וגוברת.

אם בתקופה הקרובה למותו של שחר היו שאלות נוקבות, והמרחק היה קרוב מידי - אז היום, 4 שנים אחרי, כל אלו מתקהות לחלוטין וההזדהות עם הסיטואציה הופכת להיות רחוקה יותר ויותר. תחושת ההזדהות מפנה את מקומה לשאלות הבלתי פתורות - מה הוא היה עושה, איך הוא היה נוהג ולאילו דרכים הוא היה פונה, שהרי כל כך הרבה התרחש בשנים אלו.

וכך משתלבת לה תחושת ההחמצה - מעבר לדמיוני, לעולם לא אצליח לספק את סקרנותי. התשובות לשאלות הללו תישארנה במוחם של החולמים ולא תזכנה למענה.

לרבות מן השאלות המסקרנות יש לי תשובות ברורות. אני מניח כי תשובות אלו שונות מאלו של בני המשפחה, של חברים אחרים, וכל אחד שהיה קרוב לשחר, מגדל לו בדמיונו שחר משלו.
כי אמנם שעון הזמן של שחר נפסק באותו יום שישי, אבל את הזיכרון הוא לא עצר. דווקא אותו זיכרון בוגדני שהזכרתי בתחילת דברי הוא זה שמאפשר לכל אחד לעצב לו את דמותו של שחר.

לשחר בזיכרון שלי יש דעות, עמדות, חוש הומור, צבא, טיול, לימודים. אבל ככל שיעבור הזמן ברור לי שהיכולת לגדל את שחר בזיכרוני תהיה קשה יותר ויותר.
 
במוזיאון המדע - 5.6.1998 עמי הלפר   23/4/09
מאירה
ראשית רצינו להודות לכולכם על שבאתם להשתתף עימנו ביום השנה השלישי למותו של בננו שחר.

עברו שלוש שנים מאז אותו יום.

"חג" השבועות היה היום האחרון בו ראינו את שחר בבסיס שבבקעת הירדן.

גם אז, כמו היום, היה זה יום ששי שאחרי חג השבועות, שהפך ברגע ליום הנורא בחיינו.

על יום ששי זה כתב חברו עופר שיר (מבלי שידע ששחר גם נולד ביום ששי) –

שחר

יום שישי עם עלות השחר,
אלהים ברא את האדם.
יום שישי עם עלות השחר,
הכל שחר.

הוא ששחר לצדק,
איך זה פתאום, איך?
יום שישי עם עלות השחר,
אלהים נתן חיים,
וירא כי הכל טוב - טוב מאד.
אבל אין לו שחר לאותו יום שישי,
כי לאחר השחר הכל שחר.

יש האומרים - מה, כבר עברו שלוש שנים?
ואילו אנו, ולצערנו עוד רבים מידי שיושבים כאן איתנו, יודעים שהזמן קיבל משמעות אחרת.

בשנה הראשונה, כל יום שעובר אינו רק שעות, אלא בעיקר דקות ארוכות של מחשבות שלא עוזבות. כל יום הוא מאבק קשה להמשך נורמלי של חיינו ככל האפשר. משימה שהיתה בלתי אפשרית ללא התמיכה והאהבה שהקיפו אותנו החברים והמשפחה.
לאט לאט, עם חלוף השבועות, רגעי הייאוש מתמעטים וההסתכלות קדימה, יחד עם הילדים נראית אפשרית.
יחד עם היכולת להמשיך ולחיות, עולה החשש מהשכחה ואיתו גם הצורך החזק להמשיך ולזכור.
לכן חשבנו כל הזמן איך להנציח את שחר, ולא רק עבורנו ועבור הקרובים לנו, אלא במשהו שישמש ככל האפשר את הרבים, ושיהיה קשור לאישיות שלו ולדברים בהם התעניין ושאותם אהב ללמוד ולעשות.

במשימה קשה זו, נעזרנו רבות בצוות הנפלא של מוזיאון המדע, וכאן המקום להודות להם. במהלך הפגישות עימם גילו כולם רגישות והבנה בלתי רגילים לרצונותינו ולצרכינו, דבר שהקל עלינו מאד את העיסוק במשימה מייסרת זו. הצוות כולו נרתם ברצינות רבה למשימה, באופן מקצועי ביותר, תוך שהוא מקפיד לשתף אותנו בתהליך תכנון ובניית המוצג ונותן לנו תחושה שאנו שותפים למשימה.

ראשית למנהלת המוזיאון - מיה הלוי, אשר ליוותה אותנו בחום מהרגע הראשון ועד היום, לדוק' אמיר בן שלום, שלצערנו לא יכול להיות כאן איתנו היום, לפרופ' פיטר הילמן, אשר יספר לנו בהמשך על המיצג, ולענת בלייך.
כמו כן תודה לשאר העוסקים במלאכה - לבני, עם כל הצוות הנפלא של בית המלאכה, למעצב המיצג, לאנשי המחשבים, לדוק' צבי עצמון וכמובן ללידיה בן דוד ולעינת מחלב שטרחו ללא ליאות, כדי שנוכל כולנו להשתתף בארוע זה.

אנו מקווים להמשך שיתוף פעולה עם המוזיאון גם בשנים הבאות.
 
במוזיאון המדע - 5.6.1998 עמי הלפר   23/4/09
יוסי
כשעמי ביקש ממני לומר כמה מילים כאן והיום, השבתי שזו משימה קשה שטרם התנסיתי בה. המעמד הוא כל כך קשה שלא הייתי מוכן להסתכן בדיבור חופשי, אך בשביל לכתוב משהו, הרצון בלבד אינו מספיק. ניסיתי פעם ועוד פעם, ויחד עם המחשבות המשוטטות בנבכי הזכרון, המילים הפכו למשפטים.שאלתי את עצמי שאלות על מהותה של המשפחה, ומהם חברים. תהיתי גם על דברים אחרים, שהם לכאורה ידועים אך כשהכל רגיל - הם לא מעסיקים אותנו בדרך כלל, למשל כמה רגעיים ושבריריים הם חיינו בעולם הזה.
אני רוצה לומר דברים שנראים לי חשובים, בתקווה שהם גם ידברו לליבם של מאירה ועמי.

ההיכרות שלי עם עמי החלה עוד לפני כעשרים שנה.
אמנם שנינו עבדנו ברשות השידור, עמי ברדיו ואני בטלויזיה, אך שם לא הכרנו.
נפגשנו למעשה כסטודנטים לתואר שני במינהל עסקים באוניברסיטה העברית.
ההכרות התחזקה במהלך הלימודים, והפכה לחברות שכללה גם את המשפחות, ומאז חלקנו יחד הרבה שמחות ולצערנו גם רגעים קשים, שהקשה בהם קרה לפני שלוש שנים כששחר נלקח מאיתנו.
היום אנחנו עומדים כאן, ביום השנה למותו, ומנציחים את זכרו במוזיאון המדע.

אני זוכר באופן ברור מאד את הרגע שבו עמי הודיע לי את הבשורה המרה. כשהטלפון צלצל ובמקרה אני הרמתי את השפופרת וזיהיתי את קולו של עמי, השאלה הבאה שלי היתה - מה קרה? היה לי ברור, בגלל הפרשי השעות, שאין מדובר בשיחת חולין.
השיחה היתה מאד קצרה - פשוט לא היו מילים. לאחר מכן הראש היה כבר במקום אחר, עם זכרונות ותחושה של תדהמה וצער.
מאירה הזכירה לי שלבר המצווה של שחר כתבתי לו כמה מילים בחרוזים. איחלתי לו מכל טוב ואצטט קטע קצר מהסיום.

לשחר,
ניתנת לך האפשרות
סל מלא עם דרכים אין ספור
מי יתן ולך יהיה החופש לבחור...

ואכן שחר גדל והיה לגבר ועם הכושר והיכולת האינטלקטואליים שנחן בהם רבות, היו האפשרויות והרבה דרכים נראו באופק.
יש אומרים שגורלו של אדם נקבע ביום היוולדו. אינני יודע! אך הגורל המר אכן לקח את שחר מאיתנו בטרם עת.
יש משהו נורא במציאות הזאת, שהורים קוברים ומתאבלים על בן. זו אפוקליפסה, סערה, מהפך של חוקי הטבע. ותוך כדי כתיבה אני נזכר, ולא יודע למה, במילות השיר "האדם כמו עץ השדה". מה זו משפחה והאם האדם הוא באמת כמו עץ השדה.
פתאום הבנתי שהאדם, זה אשר לא חווה את השכול, אינו דומה כלל לעץ השדה.
שהרי עצים, ואפילו בעלי חיים, קשורים למקום, לטריווריה, בעבותות שאי אפשר לנתקן, ההוויה, אורח החיים, השורשים - הכל קשור למקום הפיסי.
האדם, לעומת זאת, הוא אחר. שורשיו הולכים עימו, היכן שהאדם ומשפחתו יושבים - שם הוא פורח, שם הוא מתפתח.
אז למה אני אומר זאת כאן? אמנם שחר הלפר נטמן בהר הרצל, ושם ליד המצבה נשמר הקשר הגשמי שיש למשפחתו עימו. אך שחר בהווייתו היה גם נער חושב, חקרן, סקרן ושוחר מדע, תכונות שאין להן צורה, תכונות שאינן מוגבלות בזמן ובמקום, אך הן ודאי משותפות לרבים ממבקרי המוזיאון הזה לדורותיהם. אולי במישורים נעלמים מאיתנו, בני התמותה, יוכל שחר להיות השראה לכל מי שיבוא לכאן, ולקחת חלק בהתנסויות והחוויות שהמקום מעניק.
 
במוזיאון המדע - 5.6.1998 עמי הלפר   23/4/09
איל
הפתיחה היא כל כך צפויה ומלאה קלישאות כצפוי:
"שלוש שנים חלפו..."
ואכן, כמו בסרט אשר נע בהילוך מהיר, עברו להן ביעף שלושת השנים האחרונות.
אני מודה שבמשך זמן רב היה לי קשה להשתחרר מהשאלות הקשות, אך בדיעבד, ככל שהתעסקתי יותר ברגע הנורא ההוא, כך התרחקתי מהזיכרון של שחר האמיתי, שחר החבר.
כי במידה מסויימת היה קל להאשים והיה קל לנסות, ובלי הצלחה יתרה, להדחיק את ההתמודדות עם הזיכרון.
אבל דבר חי לא ניתן להדחיק, והזיכרון של שחר ממשיך לחיות, והשאלות החשובות הן לא "למה?", "מה היה אם?", ו"איך הוא היה מגיב?" ואיך כל עולמנו היה נראה.

זה כבר לא משנה האם זה צודק, והאם הדברים יכלו להיות אחרת, מכיוון שבסופו של דבר צריך רק לשמור את הזיכרון הטהור של שחר החי.

המקום שבו אנו צודקים / י. עמיחי

מן המקום שבו אנו צודקים
לא יצמחו לעולם
פרחים באביב.

המקום שבו אנו צודקים
הוא רמוס וקשה
כמו חצר.

אבל ספקות ואהבות עושים
את העולם לתחוח
כמו חפרפרת, כמו חריש.
ולחישה תישמע במקום
שבו היה הבית
אשר נחרב.
 
1997 עמי הלפר   23/4/09
עופר
שחר, ככה אני זוכר אותך ברגעים הקשים, ככה אתה היום.

העץ שלנו - עופר אמיתי

עץ בריא וירוק,
ממש מתוך גן-עדן.
לא עץ קטן, וגם לא מתנשא,
למרות זאת הוא שונה.
וגם בחום כבד, נותן הוא מחסה,
אפשר עליו לסמוך, שהוא לא ישתנה.

אבל אין לו פריחה,
וגם לא ניצנים,
לא יהיו לו פירות לעולם.
הוא תמיד יעמוד באותו המקום,
הוא תמיד יהיה של כולם.

עץ עמיד וחזק,
כמעט כמו ברזל.
לא מתכופף וגם לא נשבר,
למרות הכל נשאר.
וגם בזמן סופה, נותן הוא מחסה,
אפשר עליו לסמוך, שהוא לא ישתנה.

אבל אין לו פריחה,
וגם לא ניצנים,
לא יהיו לו פירות לעולם.
הוא תמיד יעמוד באותו המקום,
הוא תמיד יהיה של כולם.
 
1997 עמי הלפר   23/4/09
איל
שנתיים עברו. שנתיים של צבא, והכל ממשיך לנוע.
רק אתה נשאר עם אותן הציפיות, אותן תקוות עם אותם מדים, תמונה קפואה.
אבל לא. התמונה אינה קפואה, היא זזה, נעה ונושמת.

תמיד מקנן בי הפחד, הפחד מפני השיכחה. השיגרה מנסה תמיד לדחוק את הזיכרון לצד.
אבל תמיד, בזוית הזיכרון במקום מוסתר לעיתים, אבל תמיד נמצאת - התמונה.
וכאשר התמונה מתעמעמת, ונראה כאילו עומדת להיעלם, מגיע במקומה הקול. הזיכרון תמיד נותר.

אני לא אוהב להגיע לכאן.
אני אוהב להיזכר בך כמו שהיכרתי, נושם, מחייך, צוחק וכועס. כרית האבן לא עושה לי דבר.

במבחן הזמן, הרגשות קצת הועמו.
הכעס והכאב העמוק הפכו עם השנים למחסור. לחלל, שלא ניתן למלא.
 
1996 עמי הלפר   23/4/09
חגי
לפני שנה הסכמנו כולנו שקשה להיזכר בשחר עם הבעת פנים שונה מהחיוך השובב הכמעט קבוע. אולי משום כך התקשיתי במיוחד למצוא מילים מתאימות לרגע זה. קשה לגשר בין שמחת חיים ועליצות שבזיכרון לבין עצם הסיבה שאנחנו כאן ביחד.

עברתי במוחי על הדברים שבכל זאת לקח שחר ברצינות:
לימודים - מה שעורר בו עניין, ופוליטיקה - כמו כולם, כנראה. את הצבא כמובן לקח ברצינות רבה ורצה להצליח בכל פן – אני נזכר איך התקשר אלי לברר עד הפריט האחרון מה כדאי לקחת לטירונות ביום הגיוס. אבל כם כשייחס חשיבות רבה, ידע איך ללוות את הרצינות בקצת הומור בריא, כאילו הכל לא הרבה יותר ממשחק.

וכמובן, את המשחקים לקח מאד ברצינות. היה מתקשר להציע שנארגן משחק: היום אחר-הצהריים, מחר D&D או משחק אחר.
אתמול עברתי על ערימות הדפים של המשחקים הישנים, שנקטעו, ןחיפשתי את הדמויות הרבות ששחר שיחק.
מיד הזכירו לי הדפים הכתובים באיזו מסירות טיפח את הדמויות שלו, ויחד עם זאת שיחק תמיד לפי גחמת הרגע – ושום טיעון אסטרטגי מהשחקנים האחרים לא יעזור.
כל הדמויות של שחר חמושות להפליא, במיטב החרבות או רובי הלייזר, בהתאם למשחק. לפעמים גם רובי לייזר וגם חרבות, על כל צרה שלא תבוא. כל רגע במשחק היה מטרה בפני עצמה - לעשות משהו מעניין, מצחיק, אולי מפתיע או מרגיז.
לדמויות של שחר כישורים מגוונים ומוזרים, ולא תמיד ברור איך הם מתיישבים.
מבחינתו "הכל הולך", כל עוד זה נראה לו "נחמד".

איזשהו חלק קטן של שחר היה בכל אחת מהדמויות האלה, שמידי כמה ימים או שבועות היתה הופכת בשבילנו - השחקנים האחרים - להיות שחר.
אחד, נהג רחפות מוטנטי, עם כשרון מכני ואהבה גדולה לטבע. שני, קשת שכיר עם יומרות לאצולה ואגו מנופח. שלישי, מכשף נודד מתבודד עם הרגלים מפחידים, וכמו שחר - אינטרס בביולוגיה ומשיכה מסויימת לאש.

אחד אחד חזרו אלי קטעי ארעים משחקיים כאלה, איך ששחר בדמויותיו השונות, תקף ענק בידיים ריקות, או התלוצץ עם שד מסוכן, העליב בני ברית אך גם בא לעזרתם מיוזמתו, תרם ברוחב לב ובה-בעת השתדל להונות את מלך הגמדים.
הכל בגלל שגם במשחקים שלקח ברצינות כזו, חיפש קודם כל את הצד המשעשע, שמעלה חיוך, לא רק בהצלחות הדמות, אלא גם כשחרב עולמה.

במשחקים שלנו, כמעט לא נתנו לדמויות למות, כדי שאפשר יהיה להמשיך ולשחק. ציפינו כמובן שהגיוס לצבא יקטין מאד את הזמן הפנוי למשחקים, אבל לא ויתרנו עליהם.
בפעם האחרונה שראיתי את שחר, דיברנו על אחד המשחקים האלה - סתם כל מיני רעיונות וביקורות על הדמויות, המשכים אפשריים של המשחק.

אף אחד לא ציפה שהמשחק יישאר קטוע - ובטח לא שייקטע כך.
 
1996 עמי הלפר   23/4/09
איל
ביום הזיכרון היינו פה, חלק מהחבר'ה, כדי לבקר את שחר.
אחת מהבנות שאלה אותי: מה עכשיו? אבל לא היתה לי שום תשובה.
כי מכאן זה לא ממשיך לשום מקום. פה זה נעצר.
שחר היה בן 19 ואנחנו כבר בני 20 ובשנה הבאה 21, ונגיע לירח, אבל שחר ישאר בן 19, פה באותו מקום, עם כתובת לקונית שאמורה לציין את שמו ואת חייו, אבל למעשה מסתירה יותר משהיא מגלה.

אני חשבתי שהזמן יקהה את הכאב ואת הצער ואת כל הדברים שחשבתי על מותו של שחר, אבל התבדיתי. ככל שעובר הזמן, יוצא לי לחשוב יותר על מותו של שחר, והמקום הזה פחות חשוב לי משל הזיכרון של שחר.

אני לא אשקר, שחר. לא רק הצער ליווה אותי כשחשבתי עליך בשנה האחרונה, אלא גם כעס ותיסכול. כעס ותיסכול בין השאר על זה שבמקום לראות אותך, ולדבר איתך, אני בא לקבר שלך, לאנדרטה לזיכרך. כעס ותיסכול על כך שזה כל כך מיותר.

לאיזיק אסימוב, סופר המדע הבדיוני, יש סיפור בו זוג פוגש ברכבת אדם שיש לו מין קופסה, כמו טלויזיה, בה הם יכולים לראות "מה היה אם?", "מה היה קורה אם הייתי עושה משהו בצורה אחרת?" וכד'. וגם לי יוצא לא מעט לחשוב מה "והיה אם"?

ורצף החיים נראה כל כך טבעי. שחר איתנו, שחר ממשיך בצבא, סמל, קצין, מי יודע?
אבל במקום לעמוד כאן לידנו, ולהסתכל על הפרחים היפים שמפוזרים כאן בכל מקום, יש רק אבן לבנה עם כתובת תמציתית, וזיכרון.
ומה לא הייתי נותן לו רק יכולתי לסובב את גלגל הזמן ולהיות בנקודה בה יכולתי לשנות משהו, לעזור...
 
1996 עמי הלפר   23/4/09
אורלי
לזכרך,

שנה שלמה, שנה מלאה, שנה שעברה ממותך.
בשנה זו רגשותינו היו מעורבים;
כעס, עצב, זכרונות, צחוק
ובסוף השלמה...

בתחילה בכינו, קשה לאבד חבר,
בכינו בחוץ, בכינו בפנים, עד שהתחלנו לזכור,
לזכור ימים שטופי שמש היית איתנו מחייך,
ועכשיו התחושה שלי היא השלמה, השלמה עם המצב הנוכחי
שלא פחות קל מן המצב הקודם,
רק משהו אחד עוזר והוא תכונת האדם
שטובה היא מאד במקרים כאלו, והיא - השכחה;
אדם שוכח את הרע ונשארים עימו הזיכרונות,
שאותם ניקח איתנו כל חיינו!

שחר, אם אתה שומע אותי עכשיו
מקווה אני שטוב לך;
ושאתה איתי תמיד,
בכל מקום ובכל מצב!

אורלי
 
1995 - בהלוויה עמי הלפר   23/4/09
חגי
תגיד לי שחר, מה נעשה?
איך ניפרד ממך,
מה נגיד,
איזה ביטויים ננסה?
ואיך להסביר
שביום קיץ חם
ענן את השמש מכסה?

תגיד,
תגיד עוד משהו, משהו טיפוסי,
איזה "ככה צריך" אירוני
או "באמת לא משנה" נימוסי,
תגיד משהו רגיל או טפשי,
על הצבא, או דבר אישי.

תגיד שהולכים לסרט
או שאתה בא למשחק.
תגיד משהו מכעיס
או תעשה שנצחק.

תגיד – או שלא תגיד.
ובעצם מה תאמר לי, ואיך?
גם לא תסמן בראש מין "כן" מודגש
לאות שלום, בשביל פרידה של ממש.

אתה לא תגיד, שחר, גם לא תחייך.
 
1995 - בהלוויה עמי הלפר   23/4/09
בני וטלי
שחר ששמך הופך לכל כך רב משמעי
שחר שלאחריו מפציע היום
ולאחריו מנחה
ולאחריו ערבית

ובנימה של תקווה, הגשמת חלומות
מצפים ליום חדש.

והנה אנחנו עומדים כשהחיים נעצרו ונשארנו מתמידים בזמן של שחר,

אמך מאירה, שכולה הארת מסירות, דאגה וגאוה

אביך עמי, שכולו תמיכה, ערכיות ואהבת הארץ הזאת

אחיך - איריס ונעם, וכל שאר הנוכחים - משפחה קרובה,

חבריך ללימודים ולצבא, חברי הוריך ואחיך

המומים, כואבים ומסרבים להאמין.

הלב והשכל משותקים

קצות העצבים חשופים.
 
1995 - בהלוויה עמי הלפר   23/4/09
איל
שחר,

אני יושב ומנסה לחשוב מה לכתוב לך, למה אני אומר "לך", כשאני מתכוון - "עליך".
אני צריך לסכם, ומסכמים רק מה שנגמר. שחר נגמר? שחר מת? המילים לא מתחברות.
ובאמת כל המילים שאפשר לכתוב, מתפזרות באוויר ומאבדות משמעות.
המילים אולי נשמעות בנאליות, אבל זאת האמת לאמיתה - לא משנה כרגע בגלל מה הלכת מאיתנו, אתה כבר לא כאן.

התכנסנו כולם כששמענו מה שקרה, ויותר משקלטנו את מה שקרה, התפלאנו שאתה לא איתנו. הנה כל החבר'ה – זה יושב פה וזה יושב שם, איפה שחר? כאילו עוד רגע תגיע ותתנצל על שאיחרת, כמו בטבריה.

ותמיד נשאל למה, ומן הסתם לא נבין לעולם, אבל את חשבונות הנפש האישיים, כל אחד מאיתנו יערוך בעתיד לעצמו.

אבל לא משנה מה היה או מה עשוי להיות, את שחר לא נשכח.
כי יש דברים שלא שוכחים...
לא נשכח את הנפש השובבה שלך, חיוך צדדי גדול שנמצא בכל מקום, ולא נשכח עיניים עירניות הקולטות הכל כמו מצלמה, עיניים שהרבה משקע בתוכן, מסקרנות.

לא נשכח ילד, ילד שרצה להשתייך למשפחת המדים וגם במסגרת אחרונה זו – שאף תמיד למעלה. אף שכשלו רגליו ועמדו מהמורות בדרך, הוא עבר אותן והמשיך בשביל.

לא נשכח את קיסריה וטבריה, רק שניים מכל המפגשים, כשאתה בין כולם.

שחר – לא נשכח אותך, אתה תמיד איתנו...
 
מספר שנים אחרי עופר אמיתי   5/6/08
שחר,
היום יום שישי.
אני עדיין בצבא, אבל הכל כבר שונה.
כל –כך הרבה דברים השתנו, מתי דיברנו פעם אחרונה?
היית אמור לצאת, ואני? אני חיכיתי לראות אותך, להיפגש, להחליף חוויות.
דיברתי עם אמא שלך באותו יום שישי, היא אמרה שאתה לא חוזר.

פעם הייתי עצוב.
אחר-כך כעסתי.
אחר-כך חשבתי שהבנתי למה, אבל לא הסכמתי עם הפתרון.
היום, החיים זורמים.

"שלום, אפשר לדבר עם שחר?"
הכל כל-כך רגיל…אבל לא.
"עופריקו"
זאת הייתה התשובה של מאירה.
מהטון של הדיבור מיד הבנתי שמשהו קרה, הפחד, החשש, המחשבות, הכל כל-כך הלחיץ אותי שאני אפילו לא זוכר את המילים המדויקות שבאו אחרי זה.
ההתמודדות שלי הייתה לשבת לכתוב, להוציא את הרגשות על הנייר. אני פשוט הייתי עצוב. לא הבנתי כלום ולא רציתי להבין, ההבנה לא ענינה אותי.
זה השיר שכתבתי:
שחר
יום שישי עם עלות השחר,
אלהים ברא את האדם.
יום שישי עם עלות השחר,
הכל שחר.
הוא ששחר לצדק,
איך זה פתאום, איך?
יום שישי עם עלות השחר,
אלהים נתן חיים,
וירא כי הכל טוב – טוב מאד.
אבל אין לו שחר לאותו יום שישי,
כי לאחר השחר הכל שחר.

שבוע שאחרי…אני הייתי בבקו"ם מסופח.
האמת שלא סיפרתי כמעט לאף אחד. אבל בצבא אני ליוויתי אותך בפעם האחרונה.
התפקיד שלי, בתור מסופח, היה לסדר את המנילות.
אולי זה הזמן להסביר, מנילה זה גיליון הפרטים האישיים של החיילים, שם מופיעים נתוני ההתחלה של כל חיל, בתחילת דרכו בצה"ל.
הפקיד שהיה אחראי עלי, הורה לי להביא מנילה של חייל ללשכת מפקד הבקו"ם.
מספר אישי 5187394.
לא שם – רק מספר.
בתוך המזווה האנושי של ניירת, אני מצאתי את המנילה המיועדת.
מספר אישי: 5187394, שם: שחר הלפר.


היה רשום שם את כל הנתונים האישיים שלך, שאיתם התגייסת לצה"ל.
דפ"ר גבוה, קב"א גבוהה, ואני מצטט: "רמה גבוהה", "ממושמע", "מסגרתי" "מתאים לקצונה".
ובכמה משפטים צה"ל סיכם מי זה שחר.

אם היו נותנים לי לכתוב, אני בטוח שדף קטן לא היה מספיק.

קראתי את כל שאר המנילה וכעסתי. כעסתי על צה"ל, כעסתי על המפקדים, כעסתי על המאבחנת בלשכת הגיוס, כעסתי על עצמי. ויותר מכולם כעסתי עליך שחר. על זה ששתקת ועל זה שאתה עדיין שותק.

אחרי זה היה שיחות עם חברים, העלאת זיכרונות, סיפורים. וכולם ניסו להבין מי זה שחר.
אתה פתחת צוהר קטן, המסתיר מאחוריו עולם שלם, נתת לנו להציץ פנימה. אבל זה היה רק צוהר. את הדלת השארת סגורה. למרות הכל באמת חשבתי בכמה רגעים אינטימיים, עם כמה חברים, שאכן הבנתי למה. אבל זה לא שינה כלום, עם הפתרון שלך אני לא יכולתי להשלים.

הזמן עובר, לטוב ולרע. החברים שהתגייסו כבר השתחררו. נסעו לטייל לראות עולם. חלק התחילו ללמוד, חלק בחו"ל עכשיו, חלק עדיין בצבא. חלק התקרבו אחד לשני, וחלק התרחקו – הכל השתנה, שום דבר לא קפא על השמרים. חוץ ממך.
אתה עדיין נשארת חבר של כולנו, אותו שחר עוד לא בן 19, שלא מזמן התגייס.
ועכשיו כל שנה אתה מביא את כולנו, לא משנה כמה אנחנו רחוקים אחד מהשני, ואנחנו נפגשים. נפגשים אחד עם השני, ונפגשים איתך.

חבר, באמת שיש לי המון לספר,
אני מתגעגע.

Share on Facebook
  
הודעת משפחה
האזכרה תיערך השנה בחוג המשפחה

עידכון הודעה


 
לא עודכנו פרטי הלוויה
לא עודכנו פרטי שיבעה
 
שחר הלפר ז"ל מופיע/ה בעמודים:

בעת מילוי תפקידוהנדסה קרביתהתיכון שליד האוניברסיטה


שחר עם משה
לכל התמונות











חיפוש    |    אודותינו    |    צרו קשר    |    תקנון האתר   
כל הזכויות שמורות לנתיבי אינטרנט לישראל בע"מ ©
עיצוב גרפי studioarava.com