|
פשוט מרגש.
|
מאיר אייל
14/4/13
|
|
איזה שמחת חיים.
|
|
ראיתי את הכתבה אודות אלקריף אליהו, זה היה פשוט מרגש, התרומה למשפחתו ולחברה, שמחת החיים, החיוניות, פשוט מרגש.
|
| |
|
יהי זכרך ברוך
|
שי אלקריף
28/4/09
|
|
יהי זכרך ברוך
|
|
אתה האית הדוד שהכי רציתי להכיר ולא ממש הספקתי ואני מאמין שטוב לך עכשיו שמה למעלה אתה שמרת שומר ותשמור עלינו מכל מקום אני אהבת אותך יהי זכרך ברוך אמן ואמן
|
| |
|
צבר
|
ערן זהבי
2/7/07
|
|
|
אלי,
הכרנו כשאתה עוד היית תיכוניסט ואני כבר סטודנט, עדיין לא נשוי לאחותך אורלי. כבר אז מעבר לציניות, צחוקים, צ'פחות ושטויות התגלה ילד אוהב ואהוב, ישר, פיקח, רציני ומסור למשפחתו, לחבריו וגם למדינה. כזה שאולי היום קשה למצוא.
אתה הילד הראשון לאמא אסתר שנולד בארץ, וכ"צבר" באמת היית עטוף בקוצים ובפנים רך ומתוק.
בנית בית על גבול הצפון, בית שנבנה מתוך אהבה ואופטימיות. ממש אידיליה, קן משפחתי אוהב בהרי הגליל העליון. גילית חוש אחריות ועצמאות מדהימים, גם בהגשמת חלומך הפרטי ובאופן בו הקמת את העסק לבניית אתרים, Softweb. ללא קבוצות תמיכה, ארגונים, ממשלה או מועצה מקומית בנית את החלום הישראלי המשפחתי שאהבת וחונכת על ברכיו.
כשהתחילה המלחמה וקטוישות החלו ליפול על ביתכם בגבול הצפון הגעת עם ליבי, שי ודורון אלינו הביתה ברחובות. משם המשכת בחריצות את עבודתך ויחד עם זאת לא הבנת איך זה כשיש מלחמה אתה יושב בבית. הרי אתה אז עדיין סרן במילואים, מפקד יחידת חימוש באוגדה. ויש כל כך הרבה לעשות. כשהגיע צו הגיוס, יצאת כמובן ללא היסוס אפילו מתוך שליחות. היית נחוש ואופטימי.
את מה שעבר עליך באותן דקות ארורות ב- 6.8.2006 לא נוכל לעכל, לי עדיין קשה לעכל את כניסת אנשי קצין העיר ב- 10 בלילה אלינו הביתה.
השארת חלל גדול לכולם. לליבי ולילדים, לאחיך ואחיותך, למשפחה, לחברים וגם למדינה.
אני יודע שאתה מצפה מאיתנו למלא את החלל, לדבוק באותם ערכי יסוד שהיו תמיד נר לרגלך.
גיסך, ערן
|
| |
|
חלומות
|
אורלי אלקריאף-זהבי
24/4/07
|
|
|
כמעט בכל לילה חוזר אלי החלום בו אני רואה אותך. חלום, בו אתה פותח את הדלת וכמו בן אובד, אתה, לפתע, הביתה חוזר.
ובחלום, לילה ובלילה אני ישנה וחולמת אותך. אני רואה אותך שם, עומד ליד שער הכניסה בחזית הבית שבו אנחנו מתגוררים. ובחלום, אני מופתעת מנוכחותך ומתעוררת לפתע, מושיטה יד לחלון, מסיטה את הוילון, מציצה מחלון חדר השינה לכיוון שער הכניסה כאילו יודעת אני ומצפה, וברור לי בהחלט ששם אתה נמצא. ואכן, אני רואה אותך ואתה שם, עומד ליד השער, לבוש מדי צבא, חולצה מחוץ למכנסיים, תיק גדול על הכתף. וכמו אדם אחרי מסע, אתה נראה נמרץ וגם עייף, כמו אחד שכבר רוצה להגיע לבקר. ועל אף שאני מתעוררת בחלום משנת לילה, השמיים הם תכולים מעליך, בהירים, נקיים מעננים. השמש זורחת והיום מאיר. ברקע, מאחוריך, גן פורח בשלל צבעים.
ואתה מפטפט עם השכנה, נותן לה לעכב אותך. ואני לא יודעת אם אתה סתם מפטפט או שואל היכן אני נמצאת. וכשאתה פותח את הדלת, אתה מתקרב ומחבק. ואני כל כך אוהבת את החיבוק הזה, חיבוק חם של אח אוהב, חיבוק שבו אתה מתכופף. ועל אף שאתה מתכופף, אני מתרוממת כדי לנשק.
ועל אף שידעתי שאתה שם, לא ציפיתי לך ואני מופתעת לראות אותך. כל כך שמחה אבל גם מופתעת.
איך מצאתי אותי, אני שואלת, הרי הסביבה הזו היא חדשה לגמרי וזו הפעם הראשונה שאתה בא לבקר. עבר כל כך הרבה זמן מאז פגשתי אותך ויש לי כל כך הרבה מילים לומר לך.
לקח לי זמן למצוא אותך. עד סן דייגו הגעת, אתה אומר. לא מצאת מקום קרוב יותר, אתה שואל ומחייך.
ואתה, איפה היית, אני ממשיכה ושואלת, לא מצליחה לעצור את השטף. כבר זמן רב שרוצה אני לראות אותך, אתה יודע, הגיעה אלינו שמועה על מותך.
ואתה, כלום לא אומר, אבל בחיוך, במחי יד, מבטל.
ובחלומות הללו, בהם אתה מבטל, אני מסיעה את עצמי אל מקומות שונים בהם אני תמיד מוצאת אותך. אני מוצאת את עצמי עוזבת את מה שפעם, לכאורה, מצאתי בו את כל אושרי ואני הולכת אליך. ואני רואה אותך, ואתה תמיד מחייך. ואני שמחה שאתה כאן, כאילו וחיכית לי, ולא הולך. יחד אנחנו הולכים אל מקומות, בהם קרובים, בהם רחוקים, בהם רק אתה ואני. מנצלים את הפגישות כדי לחוות את כל החוויות, לבקר את כל המקומות שרצינו ולא הספקנו להיות בהם יחד. להגיד את כל המילים החסרות, להספיק את כל הדחיות. אנחנו הולכים יחד אל מקומות שונים, מטיילים בחוף הים, נכנסים למים ושוחים, אתה מופתע מהעובדה שאני לא מכניסה את הראש למים. אתה מנסה ללמד אותי ואני לא מצליחה ואתה שוב מופתע וגם מחייך. ואני מסתכלת עליך ואתה גבוה ויפה ואני שוב נדהמת איך צמחת כל כך ואני כאילו באותו גובה נשארתי ואתה, מעובר, צמחת כל כך. ואני צוחקת כי השמש מסנוורת אותי ואנחנו צוחקים יחד כי כל העולם מחייך אלינו והשמש זורחת למעלה ומפזרת קרניים חמות שמגיעות עד אלינו ומלטפות אותנו. לפעמים אנחנו רוכבים על אופניים, הולכים לטייל ברגל, חורשים את השדות, הגבעות ומדרונות ההרים מסביב לבית שבו גדלנו. אח"כ אנחנו יושבים לנוח בצל עץ הצפצפה שאהבנו לשבת תחתיו עוד כשהיינו קטנים ומתחת לעץ הזה, אתה כל הזמן מדבר ואני כל הזמן מקשיבה, לא מפסידה אף מילה. ובכל החלומות אנחנו גדולים ומרגישים יפים ואנחנו כלל לא ממהרים.
|
| |
|
החמצה
|
אורלי אלקריאף-זהבי
24/4/07
|
|
|
רוצה להשלים את שהחסרנו
מה שלא ידעתי
מה שלא הכרתי
מה שעוד לא סיפרת
לכן אתה איתי
ואני שומרת אותך אצלי
אני נפרדת מהחיים
כדי שלא להיפרד אחר כך
אני נאחזת במוות
כדי להכיר
ואת מה שהחסרת
להשלים
|
| |
|
נכות
|
אורלי אלקריאף-זהבי
24/4/07
|
|
|
איבוד של יד
הוא סוג של נכות
אפשר להפסיק לחיות
ואפשר להמשיך לחיות
אם בוחרים בחיים
צריך להפנים את הנכות
היא לא נעלמת
היא שם כל הזמן
איבוד של הנפש
הוא סוג של נכות
אפשר להפסיק לחיות
ואפשר להמשיך לחיות
אם בחורים בחיים
צריך להפנים את הנכות
להפנים שהנפש נעלמה
והיא לא שם רוב הזמן
|
| |
|
חודש בלעדיך
|
אורלי אלקריאף-זהבי
24/4/07
|
|
|
אלי, אחי היקר והאהוב,
נולדת בבית חולים רמב"ם בעיר חיפה שנה לאחר שעלינו לישראל. השם המלא שלך הוא אליהו בגלל שאמא שלנו רצתה את אליהו הנביא בסביבה שלה.
אני לא יודעת אם אתה זוכר, אבל נולדת במשקל של מעל לחמישה קילו. כדי לוודא שאכן אתה תינוק אחד בבטן הענקית של אמא שלנו, צילמו אותך צילום רנטגן בבית החולים. מאז ובמשך שנים הסתובב לנו בבית צילום רנטגן שלך כתינוק. כך פגשנו אותך לראשונה, תינוק קטן בהתהוות. פגשנו אותך עוד לפני שנולדת.
גדלנו בבית חם, חמישה ילדים ואמא. שלושה גדולים יותר ושניים קטנים. הגדולים היו אחראים על הקטנים. והקטנים סמכו על הגדולים. ככה זה היה. זו היתה המציאות. ילדים קטנים ששומרים על ילדים שהם יותר קטנים ועל כולם ביחד שומרת אמא. המון אחריות היתה בתפקיד הזה.אבל הוא היה תלוי בשני צדדים. צד אחד גדול ואחראי וצד אחר קטן שמוכן להמר על הגדולים ולסמוך עליהם. כך יצא שאני הגדולה ואתה הקטן, עברנו יחד כברת דרך. אני ליוויתי אותך לגן ולבית הספר, לספריה ולצבא. ואתה לימדת אותי שיש עקשנים ואמיצים יותר ממני ושאפשר להתנהל פחות ברצינות.
את חופשות הקיץ ואת החורפים העברנו ביחד במשימות שונות שאמא הטילה עלינו. הפתעת אותי ביכולת הלימוד, הגישה אל הלא נודע והראש הפתוח שלך. אהבת לעשות כל דבר בדרכך, גם אם היתה קשה. באומץ ובנחישות הצלחת להשיג כל מה שרצית. איש של ראש וגם של ידיים. לא יכולת לדלג על שום דבר מבלי שתהיה לך נגיעה אישית בו. עד היום אני זוכרת שהתעקשת ללמוד לתפור במכונת תפירה. אמא דאגה למכונה שתתקלקל אבל אתה, למדת כל כך טוב לתפור עד שמהר מאוד מצאת את עצמך מתקן ג'ינסים ותופר לכולם מכפלות למכנסיים. עד שהתחלת להתלונן. בתקופה אחרת החלטת שאתה רוצה לסרוג. לא ייתכן שהבנות סורגות ואני לא יודע איך עושים את זה. אני חושבת שכולם בבית עוד זוכרים את האפודה עם החורים שהתעקשת לסרוג לעצמך.
עם השנים, גדלנו. הגדולים כבר עזבו קצת את הבית. עדיין היינו מחוברים מאוד הביתה אבל לא גרנו בבית. באופן קבוע. בתקופה הזו, היית עבור אמא שלנו כמו הבן הבכור. בתקופה הזו התחזק הקשר שלך עם אמא שלנו מאוד. תמיד היית ילד חם וקשוב ומאוד אהבת את אמא. תמיד הצחקת אותה עד דמעות. למדת לחקות את כל החברות שלה. אני זוכרת את ההנאה הגדולה שלה כשהיא היתה מספרת לנו על מעלליך, את הבדיחות. אתה זה שתמיד הכנסת רוח קלילה יותר הביתה. תמיד היה כיף בסביבה שלך. תמיד חייכת. אני זוכרת אותך מחייך תמיד.
בתקופה הזו גם היית תלמיד מצטיין וסקרן. כשבאתי עם הרעיון להעביר אותך לבית ספר טוב יותר, לא התנגדת. אמא לא הבינה מה אני רוצה. הילד מצטיין, יש לו חברים והכל בסדר. למה להזיז אותו? אמרתי שבית ספר טוב יכול לחשוף אותך לחוויות אחרות, טובות יותר, שיכינו אותו לחיים הנכונים, האמיתיים. ואתה רק הקשבת. הקושי בא מהצד של אמא, מעבר מבית ספר דתי לחילוני. אמא לא הסכימה אבל אחר כך השתכנעה. היא סמכה עליך בעיניים עצומות. אבל אתה, שכל הזמן הקשבת ולא התנגדת, כשאני חושבת על זה היום, אני בעצם מבינה שהיה צריך להתעורר עוד קושי אחד. והקושי הזה היה צריך לבוא ממך. למה שתרצה את המעבר הזה, למה שתרצה לעבור למקום שאותו אתה לא מכיר, שאולי לא תסתדר בו? שאולי לא תצליח להיות גם בו תלמיד מצטיין. אבל היום אני מבינה שהיית אמיץ ולכן לא היה קושי. סמכת עלי בעיניים עצומות. אבל מעבר לזה, זה היה אתגר. רק היום כשאני מסתכלת לאחור, ואני רואה את כל האתגרים הגדולים שהעמדת את עצמך בפניהם, ואת האומץ הרב שלך כשהיית ניגש לכל אתגר כזה, אני מבינה שזה היה כנראה האתגר הרציני הראשון שלך. ואכן הצלחת בו.
אח"כ הגיע הגיוס לצבא, אני זוכרת שרצית להיות קצין. התחלת את הצבא במסלול ישיר לקצונה. עוד אתגר.
אחרי השחרור, חשבתי להמשיך ללוות אותך, לעזור לך לקחת החלטות. זו היתה המציאות. אז ניסיתי למשוך אותו ללימודים אקדמאיים. אמרתי לך שכדאי להירשם לאוניברסיטה. תוך שלוש שנים ובקלות, יהיה לך תואר ראשון. אני זוכרת את התגובה שלך. זו היתה הפעם הראשונה שבה לא הקשבת. בה הסתכלת עלי ואמרת לי בשיא הרצינות: למה ללמוד שלוש שנים משהו שאני לא אעשה איתו כלום? אני רוצה ללמוד רק דברים שמעניינים אותי ושאני יכול לעשות איתם משהו. ואז הבנתי, אתה כבר לא ילד ואתה עצמאי לגמרי. יש לך אפשרות בחירה ואתה בוחר, אתה יודע מה אתה רוצה ואתה הוא זה שמתכנן לעצמך תוכניות ולא אנחנו. ואז יצאת לאתגר המעניין שלך, לבנות את עצמך מקצועית.
וגם הבאת אלינו את ליבי. יום אחד היא הופיעה. אהבה גדולה, שני ילדים מקסימים. משפחה. אתה שתמיד היית איש משפחה חם, אהבנו לראות אותך תמיד אוהב ומפנק, חבר טוב ובעל תומך. דואג מאוד לתא המשפחתי שלו. אוהב את כולם, כל אחד בנפרד ואת כולם ביחד.
וככה חיינו. כולנו איתך ואתה עם כולנו.
לפני כחודשיים התחילה המלחמה. התייצבתם אצלי בבית, אתה, ליבי והילדים. כל כך שמחתי לראות אתכם. חשבתי שזו הזדמנות מצוינת להיות קצת ביחד לפני הנסיעה שלנו. המחשבה הצרה שלי אפילו לא חשבה על המלחמה ועל הקורבנות שהיא יכולה לגבות. מי בכלל רצה מלחמה, כמו שהיא התחילה כך היא הייתה צריכה להסתיים. למי בכלל מתאימה עכשיו המלחמה הזו. אנחנו היינו לפני נסיעה, אחרי הבר מצווה של דור. לא מתאים. אבל המחשבה שלי היתה כנראה רק שלי וצרה מדי. כי הדברים התגלגלו אחרת. המלחמה נמשכה ואתה, איש חזק ומעשי, עכשיו אתה מת. זה קרה ובתאריך 6.8. השתנו חיינו ומאז החיים הם לא יפים, לא פשוטים, לא קלים וגם בעתיד הם כבר לא יהיו כאלה. כי כל זמן שהיית איתנו גם אנחנו היינו איתך וזה היה פשוט וכיף. ועכשיו, גם עכשיו אתה איתנו, אבל אחרת. ואת האחרת הזה אנחנו לא מכירים ואנחנו צריכים להכיר.
אמרו לי שזה הגורל. שהגורל ביקר אותנו בתאריך 6.8. מי זה הגורל הזה, מה פתאום הוא בא לבקר, אף אחד לא הזמין אותו ולמען האמת לא ידעתי בכלל שיש דבר כזה. הסתכלתי במילון. רציתי לדעת מה זה. להבין אותו יותר טוב, לדעת איך הוא מקבל החלטות. ההגדרה שלו היא רחבה מאוד. לא מתאימה למקרה שלנו. יותר מתאים שהוא יתערב בגדול. לא מתאים שהוא יכנס לפינות כאלה. שיהיה קטנוני, שיחליט שאתה, ודווקא אתה, מיותר לנו כאן ועכשיו.
עבר חודש מאז שנהרגת ואני עדיין מחפשת. לפעמים אני בעבודה והרבה אני לא. אני מגיעה הביתה וחושבת שאני צריכה להשלים את כל העבודה שלא עשיתי במשך היום. ואז אני מתחברת, רואה את הספריה שלך מולי. פותחת אותה ומסיימת את הלילה בבוקר עם עיניים נפוחות. אני כל הזמן מחפשת אני כל הזמן רוצה לדבר איתך ועליך, לשמור אותך פה, אבל אני מרגישה שאני עושה לך עוול כי אני לא מספיק מוכשרת ולא מספיק טובה כדי לתאר אותך, לבצע את החיקויים שלך, לספר את הבדיחות שלך. ובו בזמן לתאר את הרצינות שלך, את ייצר החיים שלך ואת המשפחתיות הגדולה שבך. אבל אני לא מתייאשת ואתה כל הזמן פה. עם כולנו. האמת היא שאני לא לבד, כולנו פה שומרים אותך. זה קשה אבל אנחנו לא מתייאשים. זה קשה כי כולנו עברנו שינוי ענק. גילה היא ממש כבויה, גדי עוד לא מאמין ועמי כבר לא מסרב להצטלם. ואני, אני כל הזמן בוכה. הפכתי להיות מה שלא הייתי אף פעם, בכיינית.
המחשבה האגואיסטית הראשונה שלי היא שאם לא היינו מכירים אותך, לא היינו צריכים להיפרד. אולי היה יותר קל אם היינו חיים לבד, בנפרד, ולא צריכים להיפרד. אבל אנחנו מכירים וצריך להיפרד. אז אולי אם לא היית כזה אח וחבר טוב, מתחשב ותמיד נמצא, אולי אם לא היינו חווים אתך את כל החוויות, בינינו ועם אמא שלנו, אולי אם היית רב איתנו לפעמים, אולי היה יותר קל להיפרד. אבל זה לא כך. אתה היית ועכשיו אתה לא נמצא. היינו ואהבנו אותך כשהיית ועכשיו רק אנחנו נמצאים וצריכים להתמודד עם זה שאתה לא נמצא. ואין לנו שום מושג איך עושים את זה, אף אחד לא הכין אותנו לזה. אנחנו לא מצליחים לסדר את זה בראש, לא מבינים מה קורה וכל הזמן טועים.
ביום חמישי התייצבתי בבית שלך. הייתי עם ליבי והילדים יומיים. התייצבתי בשמחה לעזור עם הילדים. הייתי עם הילדים, יצאתי איתם החוצה. היינו בנקרות. פגשנו את הים ואת סלעי הגיר. את החיבור שביניהם. מהר מאוד התפתחה שיחה ומצאתי את עצמי מסבירה את מבנה כדור הארץ. הימים והיבשות. אבל, כמו בחיים שלנו עכשיו, בלי שום אתראה מוקדמת, דורון הסתכל עלי פתאום ואמר: 'אבא שלי, הוא אח שלך'. ניסה להתחבר אלי דרך הכאב שלי. הסביר לי בדרך שלו שזה מחבר אותנו. ואז התחילה העצבות הגדולה. כל דבר בבית ומחוץ לבית הזכיר לי אותך. את החיים שלך. את הפרטים הקטנים בבית שבהם דייקת, אותם תכננת ועליהם סיפרת. את כל הדברים שקיימים ועליהם עוד לא דיברת. כל הפספוסים שלנו. כי החיים שלך רחבים מאוד ואני לא מכירה את הכל. אני רוצה להכיר, ללמוד הכל ולדעת, אבל מי יספר לי, מי יגיד לי כמו שאתה יכולת להגיד לי.
ביום שישי אכלנו אצל החברים שלך. הזמינו אותי ואני באתי. רציתי להתחבר לחיים האחרים שלך, עם החברים שלך. אבל זה היה קשה. החברים שלך נהדרים אבל לי היה עצוב. הבנתי שבלעדיך, לא אכיר את החיים שלך. לא הצלחתי לנחש איפה בשולחן היית יושב אם היית אתנו. איך היתה מתפתחת השיחה. מה היית מעיר אם היו מגישים לך כרוב ניצנים. האם בכלל הייתי באה ומנסה להכיר.
תחושת ההחמצה שלי היא ענקית והיא הולכת וגדלה בכל רגע שאני נמצאת בבית שלך או עם מישהו מהאנשים הקרובים לך. אני חושבת כל הזמן על כל מה שהחמצתי. אני לא יודעת מה וכמה החמצתי, אבל החמצתי. כמה לא הכרתי ולא אכיר, כמה לא ידעתי. ולא אדע.
ואי אפשר שלא לחשוב על אמא. בכל פעם שאני חושבת עליך, עולה בי דמותה של אמא. קצת קשה לי איתה עכשיו כי אני עדיין חושבת שהיא כועסת עלי שלא שמרתי עליך כאן מספיק. אבל אמא שלנו היא אותה אמא שהכירה אותך ושוודאי יש לה עוד המון סיפורים עליך רק שהיא לא כאן כדי לספר לנו אותם. היא אותה אמא שתמיד אמרה שהיא אוהבת את כולנו וכולנו ילדים טובים וחרוצים ומתקדמים "אבל לך, לך, יש קצת יותר לב". היא תמיד הדגישה את זה, ככה היא ראתה אותך. אתה תמיד היית הנשמה שלה. גם במעשים שלך וגם ברוח החיה שהכנסת הביתה.
אני זוכרת כשעמי התגייס לגולני אמא דאגה לו מאוד. שאלתי אותה אם היא לא מצטערת שהיא עלתה לארץ. היא אמרה לי: ישראל, הכל טוב בה. רק שכאן ילדים יכולים למות במלחמה. אז אמא, הילד שלך מת במלחמה. נכון שזה מוקדם מדי, לא מתוכנן אבל את קיבלת בחזרה את הנשמה שלך וגם לנו נשארה נשמה אבל בצורה של נר.
ביום שבת ביקשתי מהאחים שלנו להגיע לכפר גלעדי שם אמרו לי שמוצבת התמונה שלך. שיש שם גלעד. ידעתי שיהיה קשה אבל הייתי חייבת להגיע. הגעתי עם האחים שלנו, מצאנו מהר את התמונה שלך, אבל גם מצאנו את השרידים של האש ואת האפר, את החלקים של המדים השרופים, לא ידענו מה לעשות, לא התכוננו לזה. עמי אסף חלקים והביא אותם הביתה. ואז, שם, בתוך כל הבלגן, תוך כדי שאני מסתכלת עליך ועל האחים שלנו, פתאום הבנתי שבמהלך הימים האחרונים, שבהם חיפשנו בכל התמונות, בכל האלבומים, מכל התקופות. לא מצאנו אפילו תמונה אחת שבה כולנו יחד, כל האחים, שזה חסר, חסרה לנו תמונה משותפת אחת של כולנו. אז ביקשתי ממישהו במקום לצלם אותנו יחד איתך, תמונה אחת שבה כולנו יחד, אחת אחרונה, משותפת. ועכשיו יש לנו תמונה כזו. ארבעה אנשים עצובים ואתה בתוך מסגרת. תמונה שבה מעורבבים החיים והמוות.
והיום, חודש אחרי שנהרגת, אני מסתובבת חסרת אונים ומטרה יש לי רק אחת. למצוא אותך, את הנשמה שלך שמסתובבת לה חופשי. אני מבקרת את אמא שלנו, לבדוק איך היא מרגישה, לבקש ממנה סליחה על זה שלא הצלחתי לשמור עליך כאן עוד קצת וגם להראות לה את התמונה המשותפת שלנו. שאנחנו עוד יחד. ואני גם מחפשת אותך. אני יודעת שאתה קפיץ. ושהנשמה שלך מסתובבת לה עכשיו בכל מיני מקומות, בין כל מיני לבבות. בכל פעם אצל מישהו אחר ולפעמים היא אולי אצל כמה אנשים במקביל. אז אני מחפשת אותך. אני מגיעה אל המצבה שלך בבית הקברות, באה לבקר אותך כי אולי אתה שם, רוצה לנשק אותך ולחבק אותך לבד, בינינו. שוב, כי אולי אתה שם. אח"כ אני נוסעת לכפר גלעדי. לשבת אתך ולהיות אתך במקום שנהרגת כי יכול להיות שאתה שם. ועכשיו אני כאן, בבית שלך ועם המשפחה שלנו כי יכול להיות שאתה כאן. כמו שאתה רואה, אני מסתובבת. אני מחפשת אותך. אין לי שום מושג איפה אתה ואני מנסה למצוא אותך. ככה זה כבר שבועיים. אתה מסתובב ואני אחריך. אז זה המצב שלי. כמו שאתה רואה, לא משהו. אבל אל תיבהל, המצב הוא פשוט חדש. ובכל זאת אתה איתי כל הזמן ואני לא מרפה. ואתה לעולם לא תמות בשבילי. אתה אח שלי. אתה תמות רק כשאני והילדים שלי, וכל מי שהכיר אותך ימות ועד אז אנחנו פשוט נתגעגע. והגעגועים האלו הם קשים והופכים את החיים.
תמיד אמרת לי שכשאני נכנסת לזה, אני לא מפסיקה לדבר. וכמו שאתה רואה, אני לא מפסיקה. אני כל הזמן מדברת עליך. וכמו שהבטחתי לך, אני לא מרפה. פגשתי אותך לפני שנולדת ואני אפגוש אותך גם אחרי שאתה מת.
אני לא מרפה, כי היום, כמו תמיד, אני אוהבת אותך ומתגעגעת אליך מאוד.
אני לא מרפה, כי היום, יותר מתמיד, אני מבינה את המשמעות של המילים 'אח שלי'.
אני לא מרפה, כי היום, יותר מתמיד, אני מבינה כמה מהר אתה יכול ללכת.
|
| |
|
הספד
|
אורלי אלקריאף-זהבי
24/4/07
|
|
נקרא בלויה
|
אחי הצעיר והיקר אלי,
יש הרבה דברים שאני רוצה לומר, מילים שנאמרו וכאלה שעדיין לא. הם לא נאמרו מהסיבה הפשוטה שלא היה לנו זמן.
שש שנים שלמות אתה צעיר ממני. מספיק זמן כדי להיות אחות בוגרת ומספיק זמן כדי להיות חברה. אבל כל הזמן, ובכל תקופה אני זוכרת וחיה את הרגישות הרבה שלך, את החום והאהבה שהפצת לכל עבר, את התבונה הרבה שנשקפה מעיניך, בלטה ובאה לידי ביטוי בכל מעשיך ובקשר עם הסובבים אותך. את התסיסה הגדולה והרצון לחיים טובים ומשופרים. את האנרגיות האין – סופיות שלך, הרצון והנטיה להתחדש כל הזמן.
גם בשנים האחרונות, כשכבר בגרת ויש לאנשים נטיה להתייצב בגיל הזה, כלן הזמן חידשת והתחדשת, לימדת ולמדת. בכל פעם שפגשתי אותך היית עסוק במשהו חדש ובכל פעם כולם נסחפו אחריך לפרוייקט כזה או אחר וכל פרוייקט כזה היה צעד להמשך.
הקמת משפחה נהדרת, אתה בן מצויין לאמא שלנו, אתה אבא אוהב וחם לדורון ושי, אתה אח שנמצא תמיד עבור האחים שלך ואתה בן זוג, חבר ובעל מצויין לליבי.
ואז זה קרה, באופן פתאומי ולא ברור, מכניס אותנו למצב ללא שליטה, מבלי לדעת לאן לפנות, מקפיא לנו את החיים ברגע. אידיאליסט ואוהב ארץ שכמוך, מסרת את עצמך לטובת המדינה ברגעי הפריחה הגדולים ביותר שלך. ואתה אפילו לא באמצע החיים. אנחנו, פתאום, מוצאים עצמנו בסרט שעבורנו היה עד עתה חלק מהסטטיסטיקה. בסרט הזה, אתה מבין, יום אחד אנחנו קמים והחיים פשוט יפים וזורמים וביום אחר אה קם והחיים הם פשוט... לא. ואז מתחילים להגיע אנשים, חברים, קרובים. והטלפונים, כל האהבה הזו שהענקת במשך השנים, הכל חוזר אליך עכשיו. הם הרי כולם באים אליך, לצחוק איתך, לדבר איתך, להרגיש אותך עוד קצת, לפעמים דרכנו.
והפנים היפות שלך, החיוך, שמחת החיים בעיניים שלך, הם כל הזמן כאן אבל גם הכאב כאן והוא לא מרפה וההבנה שאין מה לעשות.
אומרים שאלה שלמעלה קוראים לאלה שלמטה ואני טוענת שלא שמרנו עליך כאן מספיק. ואתה בטח תפגוש את אמא שלנו ואם היא חושבת כמוני אז היא תשמח לפגוש אותך אבל גם תכעס עלי שלא שמרתי עליך כאן עוד מעט זמן כמו ששמרתי עליך כשהיית קטן וליוויתי אותך לגן ולבית הספר. לעכב עוד את מועד ההגעה שלך למעלה.
בכל מקרה, הם בטח בשוק שם למעלה, הם לא מוכנים למישהו כמוך. אתה בטח כבר מנסה לשנות סדרי עולם. רק תבטיח לי ואני סומכת עליך שתעשה שם סדר ותשנה את אופן קבלת ההחלטות. שיחשבו כמה פעמים לפני שמחליטים את מי לקחת. ואם זה לא כל כך הולך, אז פשוט תצחיק אותם.
אבל תזכור תמיד, כמו שאני זוכרת, אתה אחי הצעיר ואני קשוחה ולא מוותרת ולכן אני לא נפרדת.
אני כן מצליחה להבין שפיסית אני לא אראה אותך יותר, לפחות לא בחיים האלה ולכן אני גם מבינה שזה לא יהיה אותו דבר בלעדיך.
|
|
|
|
|