Beta Site
>> הדליקו נר לזכר חללי מלחמות ישראל >>
ראשי
  
הקמת קהילת מנחמים
  
חיפוש קהילת מנחמים
  
קבורה ואבלות
  
אודות EvelNet
 
ראשי
  
ביוגרפיה וסיפורים
  
אלבום תמונות
  
הספדים
לוחמי גדוד 9255 שנפלו בכפר גלעדי
לוחמי גדוד 9255 שנפלו בכפר גלעדי ז"ל
 
 
מודעות אבל וקהילות מנחמים
 
15.04.24
 
 -  אריאל דריימן   18/4/07
יומן מלחמה
הגיוס
אתחיל מההתחלה וזה יהיה ארוך! זה מתחיל בתחושת יריקה בפנים... אתה שומע שמגייסים מילואים, אתה שומע על חטיבת צנחנים אחרת שמגויסת ואתה מתחיל לחפש תירוצים למה דילגו עליך.

החבר'ה מתחילים לחפש אחד את השני בSMS ולא מבינים איך משאירים אותנו בבית... ואז מגייסים את הקצינים לתדריכים. הלחץ עולה, הצ'ימידן יורד מהבוידם, מאווררים את הנעליים וסכין הקומנדו מהסדיר, שמעולם לא בא איתי למילואים. האישה מנסה להבין מה קפץ עלי ואני מסביר שלבקשתה מזה שנתיים צריך לעשות קצת סדר בבית...




עוברים שלושה ימים!!! והקצינים נשלחים הביתה, רק המ"פ נשאר ותחושת היריקה בפנים צורבת. בצהריי יום ג' 1 באוגוסט אני נשבר ומצלצל ישירות למ"פ לשאול מה קורה (התירוץ הוא שאני אמור לטוס לחו"ל ב13 לחודש ורציתי לדעת אם יש עם זה בעיה) המ"פ מספר לי שכרגע שיחררו גם אותו והוא בדרך הביתה לב"ש. אם לא יקראו לנו עד סוף היום, לא ניקח חלק במלחמה. נגמר היום, הולכים לישון אבל דוחים את פירוק הצ'ימידן למחר.

02:30, הפלאפון מצלצל רק זה כמעט גורם להתקף לב... על הצג רשום "מנוי לא זמין" זה צה"ל, לא "מספר חסום" אלא "מנוי לא זמין". מהקו השני אותו מענה ממוחשב מוכר: "שלום, מדברים מיחידת המילואים של אריאל דריימן. אם הינך אריאל דריימן הקש 1" אני מקיש 1 ואז התקליט מהצד השני "לאישור הזיהוי הקש מספרך האישי ובסיום סולמית" מסתבר שגם אם מעירים אותך ב2:30 בלילה פולטים את המספר האישי מתוך שינה... "חייל הקשב! הופעלה קריאת חירום, הופעלה קריאת חירום. עליך להתייצב ביחידתך עד השעה 0900, תודה" זהו נגמר הלילה... האדרנלין כבר לא נותן לחזור לישון. רץ לאינטרנט לאתר של אגד מוצא איך להגיע ב9 לצומת גולני ואז מצלצל לקישור לדעת מאיפה יש הסעה. בינגו, שכחתי שיש נקודת התכנסות במודיעין... בבוקר לובש את המדים, מצחצח את הנעליים האדומות, בודק שוב שיש הכל, לוקח את הילדה לגן, קופץ לדואר להוציא "רשום" (מנוי למכבי נתניה!!!) ומזמין מונית לנקודת הכינוס. 08:45 מגיע בחור מנומנם עם קלסרים. בצהלה רבה הוא מקבל אותי, מחפש את ה"צו 8" שלי ומוסר לי אותו בגאווה ושואל אותי!!! איך אני מתכוון להגיע לצומת גולני... להפתעתי, אין שיירת אוטובוסים שמחכה להסיע אותי למלחמה, אם יהיו מספיק אנשים, הוא יזמין מונית... אני שולף פלאפון ומתחיל לחפש טרמפ, זה לקח לי 10 דקות ואני על רכב פרטי בדרך צפונה.
11:05 אני בימ"ח, מה עושים? שב בסככה ותמתין... 13:00 מגיעים סנדביצ'ים, 14:00 חותמים על נשקים (הרצועה לנשק זה בקיטבגים וזה עוד לא הגיע...) החשד הראשון לברדק מתעורר כשלנשקים אין מתאם לחיבור אלביט... 15:00 הפשירו את הרכבים! אני מקבל את הנ"נ של הפלוגה (מודל 62), מד הדלק תקוע על 1/4 "אבל אל תדאג, זה מלא" אני תולה את הדגל של נתניה על האנטנה ויאללה נוסעים לנגמ"שים להביא את הקיטבגים, הפק"לים, האלונקות וכו'. כמה מפתיע, יש 85 קיטבגים והגיעו 103 חיילים (מתוך 102 ברשימות, 2 חיילים חולים אבל שלושה שעזבו הגיעו בכל זאת).




מגיעים אוטובוסים ויורדים לאליקים לאימון. סחבק מתחבר לעוקב מים, סוחב כטון ציוד וגורר עוקב של 770 ליטר, אבל הנ"נ לא בוכה. מתחיל לנסוע ואחרי כ2 קילומטרים מתחת ללוח השעונים מתחילים להופיע הבזקים... עוצר בצד, מפעיל וינקרים ומדווח לקצין הרכב של הגדוד (ז"ל) אחרי 10 דקות הוינקרים מפסיקים לעבוד והחושך יורד, אני מחליט לרדת קצת יותר לשוליים אבל בהנעה פורצת אש ש"חיממה" לי את המכנסיים... אחרי 4 שעות ו30 טלפונים מגיע רכב תיקונים שמודיע לי שאני צריך גרר... עוד שעה ומגיע הגרר, אבל הסדנא כבר סגורה, מה קרה? מלחמה?! אני פותח אלונקה, זורק אותה על הציוד מאחור והולך לישון. ב0800 הסדנא מתחילה להתעורר, ב0930 הרכב מוכן, "תקרא לבוחן" הבוחן לא מוכן לבדוק אם אין כרטיס עבודה מסודר, אבל הנגד שפותח כרטיסים עוד לא הגיע מהבית... אין בעיה אני פשוט נכנס לרכב ובורח...

פתאום מתחוור לי שלמעשה, יכולתי לחיות טוב מאד עם העלבון והיריקה בפנים, מה קרה? יש מגבונים לחים...

מתחיל האימון, אני עם הנ"נ מבוקר עד ערב ובקושי מספיק לאפס את הנשק ולתרגל תפעול מעצורים בנשק. אני ניגש למ"פ ושואל לאיזה כח הוא מצרף אותי ואז המ"פ אומר לי שלפי דעתו ובהתאם לכרס שלי, לא נראה לו שאני יכול ללכת 10 ק"מ עם אפוד מלא + 20 ק"ג ציוד וכיוון שאני נהג הנ"נ היחיד בפלוגה, הוא רוצה אותי ב"עורף הלוגיסטי" עם הרס"פים והמאותגרים פיזית האחרים, אם אני מתעקש, הוא יצרף אותי לחפ"ק סמ"פ. טלפון לאשתי להתייעצות, התשובה: "מה אתה מפגר? יש לך ילדים!!! עורף לוגיסטי" טלפון לאחי: "מה אתה מפגר? אמא שלך תמות מדאגה, עורף לוגיסטי" טוב אני אחיה עם רסיסיי רוק בפנים...




המלחמה מתחילה
שבת אחה"צ, עולים לצפון (היעד הגדודי כבר השתנה 3 פעמים, ופלוגה אחת כבר נשלחה יום קודם צפונה דחוף ויושבת בקרית שמונה ולא עושה כלום מאז) בעליה צפונה הנ"נ התחמם רק פעם אחת (15 דקות הפסקה) והריו התחמם רק 3 פעמים (עוד 30 דקות הפסקה במצטבר) דווקא מאד נחמד גרגורי (ז"ל) נהג הריו של הגדוד.

מסדר אחרון, שיחת מ"פ (אני גאה, בלה בלה בלה, נבצע את המשימה, בלה בלה בלה, מי שלא רוצה זה עכשיו או לעולם לא, בלה בלה בלה) והחברה שנראים כמו לאמות מרב ציוד (מים, לחם, סרדינים ועוד מים) נכנסים בהליכה רגלית ללבנון. (את הפלאפונים משאירים אצל הרס"פ).

זהו, נשארנו מאחור, צביטה בלב, אולי בכל זאת יכולתי לסחוב...




הולכים לישון במחצבה של קיבוץ כפר גלעדי, מתרגלים לקצב היציאות של תותחי ה155 מ"מ שנמצאים פחות מק"מ בודד מאיתנו ונזכרים בבומבה צור והסרט הענק של קישון "תעלת בלאומילך"
בבוקר מסתבר שאין במקום ולו מילימטר של צל. צריך מקום אחר. מסתבר שאיזה תת אלוף בגזרה היה בטירונות עם הרס"פ שלנו, מקבלים אישור להיכנס לקיבוץ כפר גלעדי. מחזה סוריאליסטי, זקנים על קלנועיות, אישה דוחפת עגלת תינוק, הצרכנייה פתוחה וה155 מ"מ לא מפסיק לירות.
אני מרגיע את אישתי, אמא שלי, אמא של אישתי וכל מי ששואל, אני לא בלבנון, אני סתם אפס במקום רגוע, אני בכפר גלעדי.



הרס"פ מודיע למ"פ מפקדה שכדאי לבוא לקיבוץ, בשער הקיבוץ הקב"ט אוסר! עליהם להיכנס לקיבוץ כי אין אישור של צה"ל, החברה מהגדוד נעצרים בכניסה ומחכים מתחת לעצים של בית הקברות לאישור המיוחל.

11:40 אני לא רגוע, נסעתי עם הנ"נ מאליקים עד כאן, נסיעה קשה וארוכה ומד הדלק שלי על 1/4... ומה אם צריך חילוץ? ומה אם צריך לנסוע לגיזרה אחרת? אני חייב להיות בכוננות, אני חייב לתדלק! אני נכנס לרכב ואז במערכת הכריזה של הקיבוץ מודיעים שיש להיכנס למקלטים. המוכרת בצרכניה מודיעה לנו שיש מקלט בצמוד למחסן ורצה לכיוון השני... אנחנו מגיעים למחסן, יורדים למקלט... והוא נעול. מחכים במדרגות 5 דקות אבל אי אפשר לנשום. אנחנו רגילים לפצמ"רים של עזה, אנחנו "צנחנים" ולחבר'ה ב"פנים" יותר קשה אז אנחנו יוצאים החוצה, אני עולה לנ"נ ונוסע. ב11:55 אני נכנס לבית הקברות ועצר ליד קרקש ז"ל, קצין הרכב לברר איפה מתדלקים. לידו שוכב האפסנאי חלפון ז"ל שבתנועת יד סיבובית מלווה ב"חחחח" אומר לי ש"מה עשיתם עם 100 מליון שקל, הפסדתם אתמול להפועל ת"א" אני מבקש ממנו להסתכל שוב, זה לא דגל של בית"ר ונוסע לי לתדלק.

12:05 הקטיושה נופלת בדיוק (אבל בדיוק!) בין חלפון וקרקש, איפה שעמד הנ"נ שלי!!! אני לא מודע לזה אבל מבחין שבמחצבה נופלות 3 קטיושות ומרוצה שלא נשארנו שם.

12:30 הפלא מצלצל, על הצג "הורים אריאל" אמא בהיסטריה "אתה עוד בכפר גלעדי? יש שם הרוגים!" אני מצלצל מייד לרס"פ, "יש לנו מלא הרוגים, מקרקש לא נשאר כלום, אל תחזור בלי פקודה שלי, ואל תטריד אותי בשעה הקרובה" - שוק

אחרי שלוש שעות אני מקבל אישור לחזור, אני חושב על שלושה אנשים, קרקש, חלפון והמכונאי רכב שאני ממש אוהב אבל לא מסוגל לזכור את השם שלו (הגיל, הגיל) אני מגיע, מלא משטרה צבאית, מלא צוותי טלוויזיה וכמה חיילי מפקדה בהלם. הינה המכונאי של הגדוד, אני יורד, חיבוק אדיר, דמעות בעיניים והוא אומר לי שהוא הגיע 10 דקות אחרי והתחיל לחפש נ"נ עם דגל של מכבי נתניה, מסתבר שהאהבה הדדית...

חוזרים למחצבה, נערכים לתזוזה אבל אין נהגים... 5 נהגים נהרגו או נפצעו "מישהו יודע מה עם גרגורי? הוא נפצע? הוא נהרג?" אף אחד לא יודע מי הרוג ומי פצוע. מגיעים קצינים של יחידת אית"ן (איתור נפגעים) יש להם פנקס עם רשימת שמות, הסקרנות הורגת, נלחצים לראות את השמות, במקום טוב באמצע אני רואה שרשום "אריאל דריימן" אני שואל בגמגום "מה זה הרשימה הזאת? מה אני עושה פה?" מתברר שחצי מההרוגים במצב צבירה שמקשה על הזיהוי וכל מי שלא אותר פיזית בחצי שעה הראשונה נכנס לרשימת "חשודים כנפגעים"

הקצין מיחידת אית"ן אומר לי שהוא יעשה את הדבר שהוא הכי אוהב לעשות בשרות המילואים שלו, הוא לוקח עט ומוחק בקשקושים ענקיים את השם שלי.



שיעור בלוגיסטיקה צה"לית
נגמרות ההתארגנויות (כולל החלפת כל הצמיגים של ריו התחמושת והאמבולנס שהיו ממש סמוך לנפילת הקטיושה, מגיעים נהגים מהחטיבה ויוצאת שיירה חטיבתית דרומה. היעד? נוסעים וזה לא נגמר, בדרך הכל שומם. מגיעים לכינרת!!! עוברים את כפר נחום וקצת לפני גשר אריק יורדים לכיוון המים. נעצרים בין האקליפטוסים ומתארגנים לשינה.

למחרת, עם אור ראשון, מתברר שלא נשארים שם, ממשיכים לפארק הירדן. היי שנה שעברה ישנתי שם באוהל עם המשפחה! זה לא מקום למלחמה... עורף עורף אבל לעשות קמפינג?

מגיעים לפארק ומיד מ"פ המפקדה מתחיל לארגן את היציאה להלוויות. החלוקה ברורה, חיילי המפקדה הולכים להלוויות ולפצועים, חיילי הפלוגות נשארים לטפל במשימה - דאגה לצרכי הלוחמים בחזית.





המטרה: ארגון "תספוקת" (בחדשנות לשונית הצבא ממש חזק) ללוחמי גדוד 9255 ושינועה אל היעד
האמצעים: מים, לחם, סרדינים וקיטבגים ריקים מצה"ל. מגבונים לחים מסופרפארם, תחתונים וגופיות מליב"י, במבה ותפוצ'יפס משופרסל.
האויב: אדישות הגורמים שמעל לגדוד.
לו"ז: עד 14:00 ה"תספוקת" צריכה להיות ארוזה
עד 15:00 שינוע ה"תספוקת" למעבר הגבול
עד 16:00 העמסה על "אכזריות"
כוחות ומשימות: רספ"י פלוגה א' לוחצים שיתחילו לארוז, חיילי פלוגה א' ו-ב' אורזים ומעמיסים על הריו, רספ"י א' נוסעים לגבול. יתר הכוחות - יוק

ההתארגנות בפארק הירדן היא חטיבתית (כלומר כל החטיבה שם אבל אין ממש עבודה משותפת) הסמח"ט ב' (איש קבע) מגיע לשיחה עם "הדרגים" הנאד הנפוח מצהיר: "תגידו מה אתם צריכים, אנחנו נביא לכם הכל!"
רס"פ: "רוצים ביצים "כלב גז" וסירים, נשלח להם ביצים קשות"
סמח"ט: "אין לי, מה עוד אתם רוצים?"
רס"פ: "ממרחי שוקולד, זה נותן הרבה אנרגיה ולא כבד מדי למשלוח"
סמח"ט: "אין לי, מה עוד אתם רוצים?"
רס"פ: "משאית בלאי מדים, הם מאד הזיעו בהליכה הרגלית"
סמח"ט: "אין לי, מה עוד אתם רוצים?"
רס"פ: "למה באת אם אין לך כלום, לא צריכים אותך"
סמח"ט: "אין לי כח לבכיינים כמוך, יש לי רכב צה"לי שכור קח וסע הביתה ותעזוב אותנו בשקט, יש פה מלחמה!"



בלילה מסתבר לנו שה"תספוקת" לא הגיעה ליעדה, ה"אכזריות" חששו ממארב נ"ט, זרקו הכל לגדוד אחר וחזרו לארץ. מחר לחיילים לא יהיה מים בכלל, רק לחם וסרדינים שנשארו להם, אולי, מיום קודם... החזאי מדווח על עליה נוספת בטמפרטורות ועל עומס חום גבוה מהרגיל לעונה זאת (אמצע אוגוסט).

זהו, כברו 48 שעות "בעורף הלוגיסטי" ומתחילים לאפס את המחשבות. תמונת מצב: החברה שבפנים חשבו שנכנסים ל-72 שעות ואין להם כל תקשורת עם הבית (הפלאפונים נשארו כאמור בארץ). בצורת האספקה הנוכחית, אין דרך להכניס להם ירקות או פירות, כל מצרך צריך להישקל בכובד ראש. המצב שלנו: ישנים בחורשה על מזרן על האדמה, מהחום והלחות אי אפשר לישון בתוך שק השינה. מכמות היתושים אי אפשר לישון מחוץ לשק השינה - בעיה!

צריך להתחיל למצוא פתרונות! מהצבא כבר אין מה לצפות... צריך לחזור להיות "היהודי הגלותי" או במילים אחרות להתמחות ב"שנור".

איך לעזאזל אני מכניס להם פירות וירקות? קופסאות פלסטיק! מאיפה משיגים קופסאות? או! ב1986 בשל"ת המוקדם הגרעין שלי היה באשדות יעקב, יש להם מפעל לבקבוקי פלסטיק. אני מתקשר לנועם, היחיד שנשאר בקיבוץ (דרך 144, לא דיברנו מ1988...) הוא בצו 8, לא נורא, נקפוץ למים ונתחיל לשנורר ממי שלא מכירים, אני מגיע למנהל המפעל ומבקש ממנו שם של מתחרה שלו שמייצר גם קופסאות, הוא נותן לי שם ודרך 144 אני מגיע למפעל "שלם מוצרי אריזה" אחרי שמעבירים אותי מאחד לשני כמה פעמים אני מגיע ל"מנהל האחראי" "אין בעיה, תבוא תיקח, אנחנו יושבים בקיסריה" OK עכשיו צריך גם משהו טעים, מזין, קטן ובחינם... חטיפי אנרגיה! טלפון לאשתי, "תבדקי לי על האריזה של חטיף קורני את הטלפון של היבואן", שלושה טלפונים והגעתי לאיש המתאים. אני מרגיש קצת בזוי אבל אני מזדהה כאריאל מגדוד הצנחנים שאיבד 12 איש בכפר גלעדי. האם זה בזיון המת? האם אני מנסה להפיק תועלת מהטרגדיה? בעצם אני לא מפיק תועלת בשביל עצמי! זה בשביל החיילים שהנופלים היו צריכים לשרת, אני ממשיך את עבודתם! על מי אני בא לעבוד? זה תירוצים בגרוש. אני ממסחר את המוות!

אחרי שאני מסביר לו את המצב אני מרגיש "מצוקה" בקולו של היבואן. עוד רגע הוא מתנצל ומנתק, הוא לא יתרום לי כלום... מחשבה מהירה ואני פולט שאני מוכן לקנות חטיפים במחיר מסובסד, אנחת רווחה מהצד השני, " או יופי, אתה לא יודע כמה כבר תרמנו, אני פשוט כבר לא יכול יותר. אני אמכור לכם במחיר הפסד, פחות מעלות, חצי שקל לחטיף" הסתיימה השיחה ואני עם חטיפי קורני מסובסדים באוויר... כסף, כסף, מאיפה אני מקריץ כסף?? מבט נוגה אל הנ"נ שלי. יש פה בפארק 30 כמוהו, כולם מאותו דגם, כולם באותו צבע אבל שלי בולט מעל כולם, את שלי מזהים ממרחק של קילומטר. אני תליתי דגל של מכבי נתניה על האנטנה. מכבי נתניה? מכבי נתניה?? מכבי נתניה!!! אם גיידמק שם חצי מליון דולר ליום בפארק ניצנים, גם המיני אוליגרך שלנו יכול לתרום למאמץ המלחמתי! דניאל יאמר הוא ציוני חם, שופע כוונות טובות (הביצוע בינתיים "קצת" לא ברור) והמלעיזים טוענים שהוא רודף פרסום (אני לא שותף לדעה זו) טלפון ליד ימינו של יאמר, איציק גניש. אני מסביר את המצב, "תן לי שעתיים אני חוזר אליך" אכן פחות משעתיים והוא מודיע לי שאני יכול לקנות 10,000 חטיפים - גדול!!!



אני מתאם עם היבואן, הוא יושב בעמק חפר ומסתבר ש 10,000 חטיפים זה "יותר מטנדר", אין ברירה, צריך לנסוע עם הנ"נ... בבוקר אני לוקח איתי עוד חייל ויאללה, דרומה. למי שלא מכיר את הנ"נ, זה אביו הזקן של ה"אביר" הצה"לי, רכב בן כ50 שנה, עם טכנולוגיה והנדסת אנוש של ה"מודל T" של פורד. הילוכים שמרים משקולות יכול להתאמן עליהם והגה שעדיף לא להכביר עליו מילים... בניגוד לפקודות, אני מחליט לנסוע ללא קסדה ובגופיה ולא בחולצה צבאית, אחרת אני לעולם לא אגיע ליעד (דרך אגב, לא שאין מזגן ברכב הזה, אין בו גם מערכת אוורור, הרי הדלתות הם מ"שימשונית" וחלון אין...) לפני היציאה מבהיר לי היבואן שבלי הכסף הוא לא משחרר לי את הסחורה, השארת צ'ק פרטי או כרטיס אשראי לא מספיקים. אין בעיה, יש לי אמונה במכבי נתניה, אני עוצר בכספומט בטבריה ומוציא 5000 שקל במזומן מהחשבון הפרטי שלי (עכשיו מתבררת ההצדקה של שני כרטיסי אשראי בארנק).

כמעט 3 שעות נהיגה רצופות, הגענו ליעד. אני יורד מהנ"נ וכמעט משתטח על הריצפה. פלג הגוף העליון ופלג הגוף התחתון חדלו לתקשר ביניהם. חצי דקה התאוששות מעביר את המזומן, מעמיסים את הנ"נ וקדימה, למפעל הפלסטיק בקיסריה. (נכון עמק חפר זה קרוב, אבל אין זמן לבקר את ההורים בנתניה, אולי עוד נכניס את הקורני ל"תספוקת" של היום). בקיסריה נדיבים, אני יכול לקחת כמה קופסאות שאני רק רוצה. הנ"נ שעמוס בקורני סופג לתוכו עוד 1,000 קופסאות של גלידה ויאללה חזרה לפארק הירדן.

סה"כ 7 שעות אחרי שיצאתי אני מגיע חזרה לפארק הירדן, הקיטבגים כבר ארוזים אבל נפתחים שוב ו- 3,000 חטיפים נדחפים פנימה (כ 7.5 חטיפים לחייל).




איש באמונתו יחיה
לאחר סיום האריזה וההעמסה מגיע לביקור הרב הצבאי הראשי, אתמול הוא גורש בבושת פנים מהלוויה של אחד מהרוגי הגדוד.
אחותו של ההרוג המתינה שכל הנוכחים יתרכזו סביב הקבר ואז בסיוע מיקרופונים גירשה את הרב הצבאי הראשי "הרב של ההתנתקות" לקול מחיאות כפיים של הנוכחים. למי שלא בקיא זה יכול להישמע כצעד הנובע מההלם על נפילת האח. למי שמכיר את הנפשות הפועלות, מדובר באחות עיתונאית עם אג'נדה ברורה, ששלחה באופן מאורגן (עוד לפני הטרגדיה) לחיילי מילואים "כתומים" בקשות לסרב פקודה ולא להתגייס בצו 8 בגלל ההתנתקות, (כולל לחיילים בגדוד שלנו). אי רצון המשפחה לראות את הרב הצבאי הראשי בלוויה הוא לגיטימי, הרצון להשפיל אותו בפרהסיה הוא בזוי ורק תמים יחשוב שההחלטה לגרש את הרב היתה ספונטנית.

הרב הצבאי מתאר לנו את שהתרחש ולאט לאט שוכח שהוא בא לחיילים שאיבדו 12 חברים ומדבר בשצף קצף כאילו הגיע לספת הפסיכולוג שלו לטיפול, הבן אדם פשוט שבור מההשפלה. (בלי קשר, גם הצמידו לגדוד שלנו קב"ן)

ואז הרב הראשי מבקש מכולם לעמוד לתפילת "הגומל" לכל מי "ששרד" את האירוע.
מיד אחרי האירוע, אמא שלי ביקשה ממני להגיד "הגומל" היא אפילו השתמשה בטריקים ישנים כמו "שמעתי בראשי את קולה של סבתא שלך אומרת לי שאתה צריך להגיד "הגויימל", תעשה את זה בשבילה" אני, שאני יהודי שמאמין באמונה שלמה ואמיתית שאין אלוהים, שמתאמץ לא "לבקש ממנו" טובות בשום מצב, לא בדיוק מבין על מה לבקש הגומל, הקטיושה יכלה ליפול 10 מטר הצידה ולא להרוג איש, היא יכלה ליפול 10 דקות קודם צמוד לנ"נ שלי שהיה סופג את כל הרסיסים וההדף וחוסך 11 הרוגים (ואני הרי "כופר גדול") יש פה מישהו שתיכנן מי ימות ומי לא? ואם הוא קיים אני צריך להודות לו על הבחירה "המושכלת" שלו מי יחיה ומי ימות? אבל אמא זה יותר חזק מאמונה וסבתא זה אמא בריבוע אז אני שומע את עצמי ממלמל, בשקט בשקט "אמן" קטן, בשביל סבתא! שיהיה...

הבירוקרטיה
זהו, ההבנה שהטיול לצרפת ואנגליה לא יצא אל הפועל חדרה את מסכי ההכחשה. האכזבה של הילדים תהיה גדולה, אבל מי שיסבול את הכעסים זאת אישתי... אני מצלצל לישראייר לבטל את הטיסה. הנציג של ישראייר מתעקש לקבל פקס... מה פקס מטומטם אני באמצע כלום! לשלוח פקס מהאקליפטוס או מהגלגל של הנ"נ? בנוסף הוא מודיע לי שבגלל שהודעתי שלושה ימי עבודה מראש ולא 5 ימי עבודה מראש יש לי 50% דמי ביטול (5,000 שקל). העובדה שחמישה ימי עסקים מראש נהרגו לנו 12 איש ושארבעה ימי עסקים מראש היו לנו 11 הלוויות ו-400 חיילים בלבנון שרצו "תספוקת" לא ממש משכנעת אותו.
אני מצלצל לקצינת הקישור ומבקש ממנה לשלוח בשבילי פקס לישראייר. היא שלחה מכתב ממש מוצלח וקיבלה הבטחה ש"ועדת חריגים תדון בביטול דמי הביטול". בדיעבד, אני מבין למה זרקו אותי מקורס טייס, איך אני, רס"ר חי"ר במיל' לא הצלחתי בתוך כל הבלאגן הזה לבטל את הטיסה בזמן, ורב אלוף חלוץ הצליח למכור את כל תיק המניות שלו כבר בפתיחת הלחימה!

כאמור, החיילים נכנסו ללבנון ללא פלאפונים וכבר 72 שעות לא יצרו קשר עם הבית, אנחנו מחלקים בייננו את "דף הקשר" ומהפלאפונים הפרטיים מתחילים בסבב טלפונים לכל חיילי הפלוגה (91 בפנים). צריך רגישות, להישמע צוהלים ומהר למסור "דרישת שלום" מהילד/בעל/חבר, שלא יספיקו לחשוב שמדובר ב"ידיעה כואבת". יש בעיה, הרבה מהחבר'ה הם צעירים שמסרו טלפונים של דירתם השכורה (הריקה) ולא טלפונים למסירת הודעות. דרושה עבודה בלשית ורגישה למצוא את הבתים של כולם.
אבל כשכבר מדברים עם בת הזוג/ההורה יש בעיה, איפה הם? אני לא יכול להגיד. מתי הם יצאו? אני לא יודע. דיברת איתו אישית? לא, דיברנו "איתם" בקשר ו"הם מוסרים" שהכל בסדר (דיברנו רק עם המ"פ בקשר מוצפן). אבל לאנשים מיואשים (כולל מקרים קשים) גם המינימום מידע הזה היה ברכה גדולה. נחזור ונתקשר לכולם מדי יום! וחשבון הפלאפון? אחרי המלחמה נחשוב על זה...

בעיה נוספת, בכפר גלעדי עלתה באש מכונית שבתא המטען שלה היו כל הפלאפונים והארנקים של הפלוגה המסייעת, 98 איש.
מרכזים את השמות ומספרי הת"ז. טלפון לחברות הסלולר והם נרתמים מייד לתת לכל חייל טלפון זהה למה שהיה לו, חינם, עם אותו המספר כבר צרוב, ללא כל עלות ולהביא לנו אותם לפני שהחיילים יצאו מלבנון - כל הכבוד.
בדיקה עם משרד הפנים, אי אפשר להנפיק תעודות זהות כי יש צורך בתמונה עדכנית.
אני שעובד בחברת נמלי ישראל (מה שהיה רשות הנמלים) לוקח על עצמי את נושא רישיונות הנהיגה. טלפון למנכ"ל, אני מבקש את הטלפון של הדירקטור מטעם משרד התחבורה, אני מסביר את הסיבה והמנכ"ל עונה לי שאפקסס אליו ישירות את הרשימה והוא אישית יטפל בזה מול מנכ"ל משרד התחבורה. עוברים חמישה ימים ואני מקבל טלפון ממשרד הרישוי שהרישיונות מוכנים, אפשר לבוא לחולון כדי לקחת... אני מתאם עם אשתי שתבוא לנתניה עם הילדים (איתמר 7.5, נטע 4), אני יוצא באוטובוסים לנתניה לחופשה של 24 שעות. אשתי חוזרת לעבוד במודיעין ואני נשאר אצל ההורים עם הילדים. בלילה אנחנו ישנים שלושתנו ביחד על הספפה וחצי, מזמן לא ישנתי כלכך מעט אבל כלכך טוב. (הבת לא מפסיקה לבעוט בי בשנתה, הבן נמרח עליי למרות הלחות הנתנייתית, לבת נעלם המוצץ, הבן צריך פיפי - איזה כייף זה!) אני קם בבוקר, לוקח את האוטו של אבא שלי ונוסע לחולון להיות שם מיד בפתיחה (0730) אני מקבל את המעטפה והולך, באוטו אני פותח את המעטפה וחושכות עייני... קיבלתי ערימה של רישיונות נהיגה "זמניים" שיכנסו לתוקף רק לאחר תשלום "אגרת כפל רישיון" בסך 51 ₪... בבירוקרטיה לא יכלו לוותר על האגרה.
חוזר לנתניה, ומיד יוצא לדרך באוטובוסים וטרמפים, 1300 אני כבר בחזרה בפארק הירדן.

השגרה ופלאי הטכנולוגיה
בפארק אנחנו כבר נכנסים לשגרת עבודה, רק פעם אחת נוספת ה"תספוקת" לא הגיעה ליעדה (ה"אכזרית" פרסה זחל) דווקא כשהפלוגה היתה יום שלם בשטח לאבטח ציר לכניסת אוגדה אחרת הם היו בלי מים. ביינתים מספר חיילים יוצאים מלבנון עם ה"תספוקת", אחד כי הבן שלו אושפז בבית חולים, אחד כי הוא לא עמד בלחץ הנפשי ואחר כי הוא נקע את הקרסול. נצמדים אליהם לקבל קצת מידע, כולל הסבר לאירוע נוסף, חייל מהפלוגה המסייעת נהרג, 2 נפצעו קשה ועוד כמה קל מירי של טנק צה"לי (בסיכום, האוגדונר הפיל את האשמה על מג"ד השריון שאיתו תואמה ההליכה של הכוח הרגלי).

השלישה של הגדוד, בחורה בת 23 שהיתה פעם קצינת הקישור שלנו וגוייסה גם היא בצו 8 מודיעה לנו שהיא פתחה תיבת GMAIL, כולל מספר פקס שיועבר אוטומטית למייל ושניתן את הכתובת למשפחות, ככה נכניס מכתבים לחיילים יחד עם ה"תספוקת". בסבב הפלאפונים היומי אנחנו מוסרים את הכתובת לכולם. קצת קשה להסביר את זה להורים הזקנים, חלקם לא ממש יודעים איך שולחים פקס (שלא לדבר על מייל) יש גם שאלה אם ניתן לשלוח מייל ברוסית... ברור לי שברגע המכריע הפונטים הקיריליים יהיו אוסף של סימני שאלה בהדפסה. הדפסה??? איך נדפיס את הכל? חייל שגר ברמה נוסע הביתה להביא מדפסת, אחר מביא ערימת דפים וטונר מהעבודה. זהו, כל משפחות הגדוד יודעות ומתחלים להדפיס.
ש י ט פ ו ן ! ! ! המחשב הנייד (הפרטי) מחובר לאינטרנט בסלולארי (פרטי) מדפיס במדפסת (פרטית) עוד ועוד מיילים וכמה שלא נדפיס, בINBOX יש לפחות 150 מיילים חדשים, עוד חבילות דפים ועוד סוללה לסלולארי ועדיין 150 מיילים חדשים.

ממיינים את המכתבים לפי פלוגות כדי להכניס לקיטבגים הנכונים אבל יש מספר מיילים שלא ישלחו. "לאבא הגיבור" או "לבעל הכי סקסי" יש לנו בערך 200 מועמדים ו"לחייל הכי יפה בצה"ל" יש לנו 400...




רות סוף
על פי השמועות הם יוצאים מחר, יום שלישי בצהריים. נערכים לקבל אותם, מרכזים את ערימת התרומות (תחתונים, גרביים, קצף גילוח, סבונים, שמפו, ממתקים, מגבונים לחים ועוד) ומכינים תיק אישי לכל חייל (הועד למען החייל). הם יבואו להיערכות בפארק. יום שלישי בבוקר, חייל שאשתו עובדת בקלאב הוטל סידרה שנקבל 150 חדרים בקלאב הוטל טבריה הסגור והריק נערכים להתקפלות מהירה כדי לקבלם שם. בינתיים היציאה נדחית ללילה (הם יצאו בהליכה רגלית בחשיכה) נוסעים לטבריה (נ"נ עם טון בקבוקי מים + עוקב מלא נגרר מאחור) במלון פורקים את 4 רכבי הריו עם הציוד האישי לפי פלוגות (נשבר לי הגב) מכינים ארוחות (הגיעו "חמגשיות" צה"ליות) וממתינים. 2300 האוטובוס הראשון יוצא לדרך מהגבול לטבריה, 2330 הוא מגיע, הדלתות נפתחות וכל הממתינים פורצים במחיאות כפיים סוערות... פלוגה ב', שיט צריך לחכות. הסיפור חוזר על עצמו עוד 7 פעמים, כל פלוגה ב' כבר הגיעו, כל ג' וכל המסייעת וגם אוטובוס אחד של המפג"ד. כבר 0200, הינה האוטובוס הלפני אחרון, הדלת נפתחת, שאגות, מחיאות כפיים וחיבוקים, כולם מחבקים את כולם, רווקים ונשואים, שמאלניים וכתומים, תושבי "הבועה" והפריפריה, יהודים ונוצרי (יש לנו אחד כזה) דתיים ו"נציג הקהילה" (יש לנו לפחות אחד כזה) שמחה אמיתית באוויר. מחלקים מהר לכולם את הפלאפונים שיתקשרו הביתה (אז מה אם זה 0230 בלילה) ככה גם עם האוטובוס השני של הפלוגה. אוכלים, שומעים את הסיפורים ומתארגנים לרחצה ולשינה.

רחצה - בחיים שלי, אבל בחיים שלי!!! לא הרחתי כזאת סריחה... כבר ישנתי באורוות הסוסים של משטרת עזה באינתיפאדה הראשונה, יחד עם הסוסים, כבר ישנתי במאהל ליד המזבלה של רפיח באינתיפאדה השנייה, כבר הזעתי אחרי הליכה של 90 קילומטר בסדיר עם אפוד מלא ואלונקה פתוחה כל הדרך וגם הייתי באימון קיץ במילואים בשטח בצאלים, שבוע ללא שירותים ומקלחות אבל כאן נקבעה נורמה חדשה, מה שנקרא "עליית מדרגה" ברמת הסירחון, 11 יום של הליכה ושהות בלבנון עם ציוד מלא, כולל שכפ"צים בשבוע הכי חם של חודש אוגוסט קבעו שיא חדש.

למחרת בבוקר (רביעי) מתארגנים ונוסעים לימ"ח, שם אנחנו אמורים לארגן את הציוד לכניסה חוזרת ללבנון, החטיבה שלנו היא חטיבת המילואים הראשונה שצריכה להיכנס ללבנון אם הפסקת האש לא תחזיק מעמד. אחרי ההתארגנות אמורים לצאת לחופשה קצרה הביתה ולחזור ביום א'. כמה שיחות מחלקתיות, המ"פ רוצה שאנשים יוציאו קיטור. הוא שואל חייל שאלה פרובוקטיבית, "אם ביום א' אתה שומע שחוזרים ללבנון, בדרך לימ"ח לא תסיט טיפה את ההגה לעשות תאונה קטנה כדי לא להתגייס?" יש שמהמרים שאם צריך לחזור, 50% לא יגיעו מהבית, אחרים אומרים שההתייצבות תהיה מלאה. לדעתי יש 3-5 איש שלא יחזרו, כל היתר יבואו.
שיחת מג"ד, לפני השיחה, מדבר הרב הגדודי ומסיים בקדיש לשלושה עשר הנופלים. כאמור, אין אלוהים, אבל קולו הרם של הרב ו- 400 איש בסככה שחוזרים אחריו באמן (כולל הרמן, הנוצרי הישועי של הפלוגה שלנו) זה דבר מרשים. הפעם אני בוכה, אבל ממש בוכה. (בעצם גם אם היו אומרים "ספיריטוס סנטוס" או "הרי קרישנה" הייתי בוכה, בכיתי על המזל הטוב שהיה לי, על העצבים שנמרטו לי וגם על קרקש, חלפון וגרגורי שלא נמצאים כאן ואחרים שאין לי מושג מי הם).




אחרית דבר
זהו, אני לא אפרט יותר על היומיים הנוספים שהיו לנו לסיכום ולשיחות, כולל שיחת מח"ט עלובה (מסכן המח"ט, מה הוא כבר יכול להגיד על עצמו ועל הבוסים שלו...) גם לא על הטכס הגדודי במקום נפילת הקטיושה (את ההתרגשות שלי סיימתי בסככה בימ"ח).

האם צה"ל ניצח? האם זה נגמר בתיקו או ש"העיקר ההשתתפות" :. אני אישית חושב שמעבר לפרטים ומעבר לסטירה שהצבא קיבל מבחינת הברדק שהיה בכל הרמות, מבחינה פוליטית לא היה ניצחון כזה מאז 48'.

ברמה האישית? אני צריך לחזור לכושר ולהוריד את הכרס, אולי יהיה סיבוב שני... והפעם אני לא אשאר בחוץ!
* נ"ב יש לי הרבה תמונות, שאני צילמתי ושאחרים צילמו. אבל תמונות שלי אין לי, כי אומנם אין אלוהים אבל יש לי אמונה תפלה, אני לא מצטלם במילואים.

Share on Facebook
  
הודעת משפחה
לא עודכנו פרטים

עידכון הודעה


 
לא עודכנו פרטי הלוויה
לא עודכנו פרטי שיבעה
 
לוחמי גדוד 9255 שנפלו בכפר גלעדי ז"ל מופיע/ה בעמודים:

מלחמת לבנון השניה


כפר גילעדי 2009
לכל התמונות











חיפוש    |    אודותינו    |    צרו קשר    |    תקנון האתר   
כל הזכויות שמורות לנתיבי אינטרנט לישראל בע"מ ©
עיצוב גרפי studioarava.com