קהילת המנחמים של אסף בלונדי צור

-	יוסי 12/4/07
לרגל השנה הרביעית

עוד שנה עברה בלעדיך ומנינה כבר ארבע ואנחנו מחפשים מילה חזקה אשר פה טרם נאמרה וביינתים נספר לך את שהיה בשנה שעברה על עוד שנה שעברנו בלעדיך על עוד שנה לא קלה כי השנה בן עשרים ואחת יהיה הילד הזה אשר לנצח ישאר מלאך כמעט בן שבע עשרה היו השנה בחירות חדשות שאתה כילד בן עשרים לראשונה בהן היית משתתף ובוחר אבל כמלאך אשר בשמיים על עננים גולש את זכות זו לא הצלחת לממש הייתה השנה בקיץ עוד מלחמה קטיושות ורקטות נפלו גם על חיפה ישבנו עם אריק אלמוג ואיתן במקלט חשבנו עליך איך אתה שם בחוץ אבל בכלל לא בסכנה ובכל זאת השנה בן עשרים ואחת יהיה הילד הזה אשר לנצח ישאר מלאך כמעט בן שבע עשרה אנשים מחמישים מדינות שמעו את שמך גלשו לאתר קראו ולמדו עליך ראו שם את אוסף תמונותיך וחיוכך ואבן קטנה במעטפה שלחו כדי לשים על קברך כי השנה בן עשרים ואחת יהיה הילד הזה אשר לנצח ישאר מלאך כמעט בן שבע עשרה ואנחנו פה עומדים כבר שנה רביעית מביטים ועדיין לא מאמינים שאתה נמצא פה מתחת לשלושת הגלים מחכים שתכנס מבחוץ תטפח על שכם לחברים תצחק בקול גדול באותו החיוך שאנחנו כל כך מכירים ותגיד השנה אני ילד בן עשרים ואחת ולא מלאך בן שבע עשרה כמעט

2003 - 2003	יוסי 12/4/07
שעותיו האחרונות

היה זה יום רביעי של תחילת האביב, אחד מאותם ימים שבהם הפיתוי לעזוב את בית הספר ולרדת לים היה כמעט בלתי ניתן לכיבוש. בכיתות ובחצר בית הספר אפשר היה לראות את החוסרים ההולכים וגדלים, בשער בית הספר כמו בכל יום ישב לאוניד, השומר, אדיש לזרם ההולך וגובר של תלמידים היוצאים מן השער. עליצות ושמחה על פניהם, הנה מסתיים עוד חורף ועכשיו אפשר לפתוח את עונת הרחצה בים. אסף ישב על הספסל בחצר, רגליו הארוכות מתוחות קדימה, נעלי הספורט אינן רכוסות, השרוכים פשוט מונחים להם, הכובע שתמיד חבש לראשו מוטה קדימה, המצחיה מסתירה את עיניו אך מאפשרת לו לסרוק את החצר לראות מי עושה מה, מי מדבר עם מי ומי מתקרב. הפלאפון שבכיסו צלצל זו הפעם העשירית בשעה האחרונה, על הקו היה אודי חברו הטוב, אורי כבר עזב את בית הספר מזמן וביחד עם רענן שבכלל לא טרח להגיע באותו יום לבית הספר ניסו לשכנע את אסף להצטרף אליהם כדי ללכת ל"עשות תאוריה". לשלושת הנערים חלום משותף, רישיון נהיגה, לעבור את שלב המלווה, נסיעה ברכב של ההורים לאילת. בסדר הזה. חלום שהחל לקרום עור וגידים בשבועות האחרונים עם שיעורי הנהיגה הראשונים. אסף אמור לחגוג את יום הולדתו השבע עשרה בעוד שישה שבועות, עד אז יהיה לו רישיון נהיגה החליט. אסף רצה מאד להסתלק ולהצטרף אליהם, רצה מאד לנסות את כוחו במבחן התאוריה ולשים את המכשול לחלום מאחוריו. ליד אסף על הספסל ישבה אורית חברתו מזה חודשיים, אסף ואורית למדו באותה הכיתה, כמו כל מערכת יחסים בוסרית של גיל העשרה גם שלהם ידעה מורדות ועליות, הפסקות וחזרות, מכתבים ומסרים ובעיקר התנסויות. רק לפני שלושה שבועות יצאה הכיתה לטיול השנתי לדרום הארץ, במהלך הטיול שארך שלושה ימים התקרבו היחסים ביניהם. ניתנה להם הזדמנות להיות יחד ולבדוק את היחסים בהיעדר ההורים והמסגרת הביתית אך גם מול עיניהם הבוחנות של חבריהם לכיתה. לפני הטיול ואחריו בילה אסף שעות רבות אצל אורית והפך לבן בית ממש, כמו שהפך להיות אצל רבים מחבריו. אמהותיהם של חבריו אהבו את הנער הבלונדי והגבוה, חלקן אף קינאו לו על שערותיו, אחת האמהות אמרה לו פעם "אני משלמת מאות שקלים לחודש כדי ליצור גוונים בשיער כמו שלך יש באופן טבעי מלידה". אמהותיהם של החברים אהבו להאכיל אותו ולשמוע כיצד הוא מחמיא להם על איכות בישולם, אכן קסם אישי היה לו והוא ידע לנצלו ולהשתמש בו בצורה הטובה ביותר. גם אצל אורית הוא קנה את לב הוריה וכך הפך לבן בית ממש, בילה שם שעות רבות, משם יצאו אסף ואורית לבילויים המשותפים. במהלך תקופה זו התנסו שני הצעירים במערכת יחסים שיש בה אינטימיות אך גם צורך להיות לבד ולפתח לשמר את מערכות היחסים האחרות אסף עם חבריו ואורית עם חברותיה. אורית ידעה באותו יום שאסף לא נמצא בבית הספר בגלל הלימודים או המורים, הוא נמצא שם בגללה, בידה נתונה האפשרות לשלוט ולקבוע אם ילך או ישאר. מצד שני היא באמת רצתה את טובתו, הרי לא שלילי אחד יש לו בתעודה ויום נוסף בבית הספר לא יזיק לו, אפילו שבעת השיעורים הוא חולם בהקיץ או פשוט ישן וממש חולם. אורית ביקשה מאסף להישאר איתה עד סוף היום, אחר כך יצאו מבית הספר ויתכננו את שארית היום, התאוריה יכולה לחכות ליום אחר, חוץ מזה אסף לא באמת היה מוכן וחבל על הכסף, מוטב ילמד עוד קצת ואז ייגש למבחן. לאסף הייתה נוכחות כובשת, הוא היה "מסמר הערב" בכל אירוע אליו הלך, הכיר עשרות חברים ותמיד היה הדבק המחבר בין כל חבריו, הוא זה שחיבר בין חבורות שונות והכיר את חבריו ממקום אחד לחבריו מתקופה אחרת, אסף היה איש של אנשים, הוא היה צריך אנשים וחברים לידו כדי להרגיש חי כדי להרגיש טוב. ביציאות, במסיבות באירועים תמיד היית יכול לסמוך על אסף שיציע את ההצעה המקורית המעניינת את ההצעה שכולם יסכימו לקבל ולבסוף גם יעשו. אסף היה החבר עליו ניתן היה לסמוך שיעזור ללא תנאי וללא תמורה, רק כדי לעזור לחבר רק כדי לעשות טוב למישהו שמרגיש רע. פורים היה לא מזמן רק לפני שבועות ספורים, כל החברים זכרו את הסיפור על הלילה בפורים בו יצאו כולם למועדון, תובל החליט לחגוג "עד לא ידע" והמשיך להקפיץ טקילות הרבה אחרי שכבר לא ידע להבדיל בין "ארור המן" ל"ברוך מרדכי". משיצאו החברים מהמועדון נעלמו כולם אחד אחד ובאין רואה ונשארו אסף ותובל. אסף ידע כי תובל במצבו לא יגיע הבייתה וגם אם יגיע, תובל לא היה רוצה שהוריו יראו אותו במצבו. בהחלטיות המאפיינת את כל שעשה, הביא אסף את תובל לביתו, הכניס אותו למקלחת והחליט לטפל בו עד שיתאושש. אסף ידע כי לו עצמו לא יאונה כל רע, הוריו הרי לא יכלו לעמוד בפני קסמו ובפני טיעוניו, לבסוף השיג תמיד את מה שרצה מהם. אסף טיפל בחברו, שטף אותו וניסה לאושש אותו, תובל לעומת זאת היה שיכור כלוט ושר ודיבר וספק אם היה מודע באופן מלא למצבו ומיקומו. הבלתי נמנע קרה, הוריו של אסף התעוררו מהרעש, התדהמה נראתה על פניהם כשראו באמבטיה שלהם את תובל ששובלים של צבע צהוב ששימש לצביעת שערו כחלק מתחפושת הפורים יורדים משערו הרטוב מכתימים את בגדיו ואת בנם אסף מנסה להסות את חברו ולומר לו להיות בשקט, המראה היה מצחיק כמו נלקח מסרט סלפסטיק ישן. אסף הסתכל על הוריו במבט בוגר ומנוסה כמו רוצה לומר, מה יכולתי לעשות? הוא חברי הייתי חייב לעזור לו. אסף התחנן בפני הוריו שלא יתקשרו להוריו של תובל, אסף הבטיח כי הוא יסדר הכל, באותה תמימות נעורים באותה מחשבה של בני העשרה כי אין דבר שאינם יכולים לעשות וכי אין דבר שיעמוד בפניהם. למרות בקשתו של אסף הוריו התקשרו לבסוף והוריו של תובל לקחו אותו, ולמרות הכל היו הוריו של אסף גאים בו על היותו חבר ועל האחריות שלקח על עצמו. כמובן שהוא לא ננזף ולא נענש. בבית הספר הזמן עבר לו בעצלתיים כשהחבורה נמצאת בעיקר בחצר בפינת הישיבה שהיוותה את המוקד של פעילותה החברתית בבית הספר, מידי פעם מישהו קם והלך, מידי פעם מישהו הצטרף. כולם חיכו לסופו של היום שמיאן להגיע. בשעה שתיים הסתיים יום הלימודים, החבורה שמנתה חמישה מבני הכיתה החלה את דרכה לכיוון תחנת האוטובוס הקרובה לבית הספר. אסף ואורית צעדו בראש מפטפטים על נושאים שעניינו רק אותם, מאחוריהם השתרכו מוני חברו של אסף ורווית ונועה חברותיה של אורית. בתחנת האוטובוס הצטופפו תלמידים רבים כמו בכל יום באותה השעה, תלמידי בית הספר הסמוך שאף בו הסתיימו הלימודים גם הם המתינו לאוטובוס שייקח אותם לביתם. לתחנה הגיעו בו זמנית שני אוטובוסים, הראשון התמלא במהרה בתלמידים, לא נותרו בו מקומות ישיבה. החבורה החליטה לפנות לאוטובוס השני שנראה ריק. מוני עלה לאוטובוס וראה בספסל שמולו את אלון, עימו הוא רב לפני מספר ימים. המחשבה שיצטרך לנסוע באותו האוטובוס עם אלון לא כל שכן לשבת לידו על אותו ספסל גרמה לו לאי נוחות גדולה, מוני ירד חזרה טפח על שכמו של אסף, נפרד ממנו לשלום ופנה להמתין לאוטובוס הבא. אסף והבנות עלו לאוטובוס והחלו לפלס את דרכם לחלק האחורי שלו, האוטובוס היה מלא בנוסעים, תלמידים שחוזרים מבית הספר, אנשים בדרכם לעבודתם, אב ובנו שחוזרים מיום כיף. החבורה מצאה לבסוף מושבים פנויים בסוף האוטובוס. אורית ואסף ממשיכים לפטפט ולתכנן מה יעשו בערב, מה כדאי לעשות איך לבלות? הבנות האחרות שאלו "מה עם אוכל?", בדרך כלל הייתה החבורה עוצרת בדרכה הביתה כדי לאכול יחד, כדי להסתובב בקניון יחד, כדי להאריך עוד קצת את השהות ביחד. שתי החברות רווית ונועה רצו לאכול במסעדת הבורקס הידועה ברחבי הכרמל "בורקס הפינה" אורית העדיפה את "המוסד" מקום חדש במרכז הכרמל שנפתח לאחרונה, המקום הרבה יותר מקובל ואפשר לראות שם סלבריטיז המגיעים לראות ולהראות. הויכוח ארך זמן קצר בלבד שכן תחנת מרכז הכרמל התקרבה במהירות, רק מספר בודד של תחנות היה בין בית הספר למרכז הכרמל. הבנות החליטו במהירות לרדת במרכז הכרמל ולנסות את מזלן ב"המוסד", אורית הציעה לאסף להצטרף. אסף חייך אליה את חיוכו הרחב המאיר והמוכר ואמר "לכי לבלות, אני אראה אותך אחר כך" הוא הרגיש עייף עוד מליל אמש, הוא חשב איך יגיע הביתה ישים את המוזיקה האהובה עליו ינגן קצת בגיטרה של אביאל, אחיו החייל שאינו נמצא בבית באמצע השבוע , לבסוף ידע אסף, הוא יירדם מול ה- MTV בטלוויזיה. תחנת מרכז הכרמל הגיעה ואורית והבנות פנו לרדת מהאוטובוס, אורית הסתובבה לאחור כמו נזכרת, התכופפה לנשק את אסף, נשיקה מרפרפת כזו שנותנים לפני פרידה קצרה, כשיודעים שיפגשו שנית בעוד שעות מספר. אורית אמרה לו תתקשר, אסף ענה – "מבטיח" והיא ירדה מן האוטובוס לדרכה. האוטובוס המשיך לדרכו, אסף בוהה דרך החלון מסתכל על הבתים והמכוניות החולפות חושב על הקיץ המתקרב ועל הגלישה שכל כך אהב וחיכה בקוצר רוח לחזור אליה. הטלפון שלו צלצל, קוטע את חלומו בהקיץ, על הקו היה דרור חברו, מה העניינים שאלו איש את רעהו, הכל טוב ענו אחד לשני. מה התכניות שאל דרור, אסף ענה – לישון, ואז נדבר. ביי אמרו וניתקו. שיחה טיפוסית של בני נוער בעידן הסלולרי. האוטובוס עבר שתי תחנות נוספות והגיע לכניסה לשכונת כרמליה, אסף ראה אוטובוס עוקף את האוטובוס בו נסע, הוא הציץ לעבר החלון האחורי המתרחק וראה את חברו מוני יושב בספסל האחרון. הוא הסתכל סביבו, ראה לפניו נער צעיר מדבר בטלפון הסלולרי, לימינו שתי נערות משוחחות ומצחקקות. אסף עצם את עיניו, הרגיש נינוח רגוע שקט, מאושר ושמח בחייו. האוטובוס החל יוצא מהתחנה, עובר אולי שתיים שלושה מטר ופיצוץ אדיר מחריד את מרומי הכרמל, גורם לעמוד של אש ועשן לעלות אל השמיים. אורית וחברותיה במרכז הכרמל שמעו את הרעש העמום אבל לא זיהו את מיקומו או את טיבו, רק לאחר דקות ספורות מששמעו את צפירות האמבולנסים וראו מספר גדול של אמבולנסים חולף קישרו את הרעש ששמעו למראה עיניהם כעת. האוטובוס שרק לפני דקה חלף על פני האוטובוס של אסף עצר ברמזור. הפיצוץ שנשמע מאחוריו הורגש בקרב כל נוסעי האוטובוס, הטלטול של ההדף גרם לאוטובוס לזוע ממקומו. מוני הסתובב לאחור וראה את האש היוצאת מהמקום בו היה קודם לכן גג האוטובוס הוא ניסה למצוא את חברו במקום בו ידע שישב קודם לכן. אסף עיניו עצומות מחשבותיו נודדות אל הים ואל הגלים אינו שומע ואינו מרגיש את הפיצוץ, גופו נזרק לאחור פוגע בחלון האוטובוס שנשבר, ראשו מוטה לאחור ושערותיו הבלונדיניות המדהימות נשפכות לאחור מתנופפות ברוח כאילו אסף מנער אותן לאחר יציאה מהים. אסף נהרג במקום.