קהילת המנחמים של רוני רובינסקי

2005 - 2006	סימה בט 23/4/07
זוכרת אותך רוני

את רוני הכרתי באוניברסיטת חיפה בפברואר 2005. שיעור ראשון עם המרצה דורית בן ברוך שהתחילה את השיעור בהיכרות את הסטודנטים. ישבנו בכיתה גדולה בבניין חינוך. מאחוריי ישב רוני יחד עם מואפק. ברוך גבוה, בהיר עם עיניים מחייכות ושיער כמו קטיפה. בהפסקה הראשונה מיד התחברנו כולנו. ח'ברה שמעולם לא הכרנו אחד את השני, התחברנו כאילו אנו מכירים מזה זמן רב. רוני תמיד הגיע לשיעורים - גם למשעממים. כשאחר, נהג לשלוח לי הודעה: "אני מחפש חנייה". סוכרייה בטעם קפה תמיד חיכתה לו על השולחן כשנכנס לכיתה ולא הספיק לשתות קפה. בהפסקה תמיד חיבק, נישק והוסיף: "דברי חלש" לפני שצרחתי עליו כשאחר לשיעור. רוני תמיד שיתף פעולה ועזר לכולם. תמיד חייך, חיבק ולמד ברצינות. לקראת מבחנים תמיד ישב איתנו במשרד ולמד. חלק איתנו את חומר הלימוד וצחק. ביום הולדתו ה- 30 הכרחתי אותו להגיע למשרד וללמוד לקראת המבחן ב"דיני מיסים". הוא רטן ושאל :איזו עוגה את אוהבת?" כשהגיע אמרתי לו כי מואפק טרם הגיע, גלית בטלפון, דקלה במעלית, רן לא הגיע, וכרמית בשירותים. הוא נישק על לחיי ונתן לי עוגת שוקולד. אך לא לפני שהתעצבן כי הגיע והאחרים לא. אמרתי לו שייכנס למשרד הסמוך וידליק את האור עד שכולם יגיעו. הוא ניגש והדליק את האור. בלונים התקיפו אותו משני עברי המשרד. באחד מואפק ובשני רני. צעקנו מזל טוב והדלקתי לו 31 נרות (גם לשנה הבאה) על העוגה שדקלה אפתה. כתבנו לו ברכה והענקנו לו מתנה. הוא שמח מאוד וזלל מהעוגה. כמובן שלא למדנו. כי למי היה ראש ללמוד דיני מיסים. מי חשב שזו תהיה עוגת יום הולדת אחרונה שלך רוני? מי ציפה שזה מה שיקרה? מי אמר כי יותר לא אדליק נרות יום הולדת לכבודך וש- 30 תמיד יישאר גילך? מי חשב שאחגוג לך יום הולדת על שיש בבית העלמין כששימך מתנוסס מעליו ואתה רק בן 30? אף אחד לא ניבא. אף אחד לא ניחש. אף אחד לא אמר שזה נגמר. היום יום הזכרון והצפירה תחל בשעה 11:00. אעמוד דום לזכר הנופלים בקרבות ישראל. אעמוד לזכר ההרוגים במערכות ישראל. אעמוד לזכר הבחורים והבחורות שלא חזרו הביתה מהשירות הצבאי, מהפעולה הצבאית הנוראה, מהבילוי עם החברים שלא ראו כל השבוע, מפיגועי הטרור ומהמלחמה הארורה. מלחמת לבנון השניה. המלחמה ממנה אתה חזרת. דיברנו בטלפון ב10:30 בבוקר. התקשרת אליי ודיברנו על הלימודים ועל האזעקות. על שירות המילואים שלך ועל איך שאמא שלך רצה בבית מטלויזיה אחת לשניה לעקוב אחרי החדשות ברחבי העולם. צחקנו על הכל ומכל ואמרת כי נדבר יותר מאוחר. באותו הלילה 22:30 טלפון אחד גדע הכל.טלפון שעצר את הנשימה ונתן לדמעות לזלוג. נתן לקול לצעוק שזה לא יכול להיות. שאתה כבר לא כאן. שאתה כבר לא תתקשר שוב באותו היום או למחרת או ביום אחר. אתה לא תשוב יותר. טיל אחד קטע הכל. טיל שלא הסכים כי תתפוס מחסה. הטיל שלא נועד לך. היית במקום הלא נכון, בזמן הלא נכון. אתה כבר לא כאן רוני. ואני לא מכירה רוני אחר. אתה תמיד שמור אצלי בפינה מיוחדת בלב הקטן שלי. הלב שצריך להכיל הרבה, זוכר ובוכה. אני יודעת שאתה שם למעלה קורא את מה שכתבתי ואולי אף מחייך. אני יודעת שאלוהים שם למעלה מחבק אותך חזק חזק כשאתה רוצה לצעוק שאתה פה איתנו וחושב עלינו מלמעלה, בין הכוכבים. תמיד זוכרת, סימה בט