|
1982 - 2006
|
סיון
27/10/06
|
|
|
|
|
|
שי נולד ב-10.6.82, היום השני של מלחמת לבנון הראשונה, היום בו יקותיאל אדם נהרג.
כל חייו גר בבאר שבע, עם אמו אלה, אביו שלמה, ואחיו- מיכאל,רויטל וגיא.
ביולי 2000 התגייס לקורס טייס, שם הכיר אותי, והתאהבנו. אחרי חודשיים עבר לשריון, ושם מצא את אהבתו השנייה- הטנקים. הוא היה שריונר על, מקצוען, תמיד הכי טוב בכל מה שקשור לטנק- ומרגע שהתחיל לפקד, גם מפקד מעולה.
שי היה מפקד בקורס מט"קים (גנן קמ"ט) וכן מפקד בהשלמת קורס הקצינים של השריון (גנן קק"ש), לאחר שסיים את קורס הקצינים בהצטיינות וקיבל את הדרגות מהרמטכ"ל.
אבל שי לא היה קצין מהספרים. שי היה משוגע. מצחיק עד טירוף, מסובב את כל העולם מסביבו. לא יכלת להיות לידו ולא לצחוק. הוא היה באמת מטורף. מלא באנרגיות.
חלק גדול מהאנרגיות האלו הוא השקיע בלאהוב אותי. אהבנו בשגעון, מההתחלה. תמיד ידענו שנהיה ביחד לעולם. לא היה אכפת לו מה יגידו, לא היה קיים אצלו המושג "אגו". לא היו משחקים. הוא רק רצה לאהוב אותי ולשמח אותי, וכשאני צחקתי
הוא היה מאושר. היו לנו שש שנים מושלמות יחד.
היה לו חשוב מאד להיות מ"פ. הוא העריץ סיפורי גבורה של מ"פים בקרבות, והאמין שזה התפקיד הכי חשוב למפקד בצבא. כבר בתור מ"פ טירונות הוא היה אלוף. פשוט היה ברור שהתפקיד נתפר עליו. הוא לקח את המושג פיקוד למקומות לא מוכרים- הוא לא האמין בפלצנות ולא ביותר מדי דיסטנס. הוא לא היה צריך להיות תמיד רציני, וידע לטבל הכל בהומור- אבל לא ויתר ולא עיגל פינות, ואף אחד לא יכל לקסת"ח כשהיה תחת שי.
החיילים שלו הלכו אחריו מאהבה ומהערכה, מרצון להיות כמוהו. וגם אני.
שי עלה ללבנון עם הגדוד שלו כמ"פ מבצעי, אחרי חודש בתפקיד. הוא הוביל כמה משימות מוצלחות, כולל ירי על כפרים, חיסול מחבלים והשמדת עמדות ירי רקטות.
לקרב בסלוקי הוא יצא כמ"פ מוביל של הגדוד. לאחר פציעת המג"ד הוא המשיך להוביל, ונקלע למצב מסובך תחת אש נ"ט. הוא חילץ טנק של אחד המ"מים שלו והגן על חיי החיילים שלו, עד שהטנק שלו חטף נ"ט והוא נלקח, יחד עם עמי ועידו ז"ל, חבריו לטנק. הוא נהרג ב-12.8.06, בן 24.
שי היה מפקד אמיתי, מנהיג, שריונר, בן, אח, אהוב. אבל מעל הכל, חבר.
הוא היה מתנה לחייו של כל מי שנגע בו.
אנחנו נתגעגע אליו תמיד.
|
|
|
|
|