Beta Site
>> הדליקו נר לזכר חללי מלחמות ישראל >>
ראשי
  
הקמת קהילת מנחמים
  
חיפוש קהילת מנחמים
  
קבורה ואבלות
  
אודות EvelNet
 
ראשי
  
ביוגרפיה וסיפורים
  
אלבום תמונות
  
הספדים
אור כנעני
אור כנעני ז"ל
 
 
מודעות אבל וקהילות מנחמים
 
08.08.22
 
 -  רועי כנעני   17/12/13
מכתב לאור מאת יעל מ.
אור שלי,
העולם התהפך בחודשיים וחצי האחרונים. אני חושבת שלמישהו היה מאוד משעמם שם למעלה עם כל האנשים שעלו לשם בזמן הזה. אני חושבת שהכל היה יכול להיות שונה אם כמה דברים היו מסתדרים אחרת. ואני חושבת שזה הכי מוזר בעולם לחגוג למישהי יומולדת כשהיא בעצם לא ממש פה בשביל לחגוג לה.
היום ביטלו לימודים בגלל שכבר כמה ימים יש שלג בכל מקום, ואומרים שירושלים ממש שברה שיא עם המטר השלם של השלג. זה נראה כל כך סימלי לבטל לך לימודים דווקא היום – תמיד היית שמחה כשהיה לך חופש ביומולדת... לא? אז בטח היית שמחה עכשיו. וזה קצת מנחם.
אור שלי,
כרגיל אני לא ממש יודעת מה לאחל לך. אני מניחה שהיה לך כל מה שרצית ואני זוכרת שאפילו אמרת לי בחופש הגדול שאף פעם לא ציפית להיות כל כך שמחה. באמת לא ציפית מהאנשים שלך שיאהבו אותך תמיד? הם כולם אוהבים אותך ואת ידעת את זה! ולמרות זאת לרגע שכחת. אם את מבינה איך אפשר לשכוח דבר כזה אני אשמח מאוד שתסבירי לי, כי אני ממש לא מצליחה להבין.
אור שלי,
שבוע אחרי העלייה לקבר בשלושים, הלכנו לנקות את פארק גילה. בסוף העברנו איזו פעילות לילדי כיתות ה' מהיסודי שלך ואפילו ראינו את המורה שלהם קלודט!!! את זוכרת את קלודט – דיברת עליה כל כך הרבה פעמים והאמת צר לי לבאס אותך אבל היא נראתה פחות מכשפה ממה שסיפרת. אחר כך הלכנו לנקות קצת את היער (מישהו העיף שם קונפטי לכל מקום ממש יום לפני שהגענו) ואז למרות שהתחיל גשם והיה ממש הזוי מצאנו את עצמנו רוקדים ריקודי עם במעגל וזה היה עצוב כי היית אמורה להיות שם איתנו, ואיכשהו לא היית.
אור שלי,
משהו היה ממש לא בסדר בחודשיים וחצי האלה. אני חושבת שהזדעזעתי כל כך הרבה פעמים עד שאני כבר לא יכולה להזדעזע יותר ואני חושבת שלמדתי שהזמן נותן נקודת מבט יותר ניטרלית על הכל. למדתי שחברים זה הדבר הכי חשוב בעולם וחייבים לשמור עליהם גם כשזה נראה מובן מאליו. וגם למדתי שאפשר להתחזק מכל דבר, ושהעולם הוא מקום יפה והריח של הגשם הוא עדיין ריח טוב, והשלג עדיין יכול להיות ממש נחמד.
והשחייה די עוזרת. אימון שלם של לא לחשוב על שום דבר ולהתנתק מהעולם. גם אם הדבר הצפוי ביותר שאני אעשה זה להתקשר אלייך אחרי האימון, כשיש לי איזה משהו חדש לספר (וכן, כמעט והתקשרתי אלייך פעמיים). הרי את פיספסת את הצו הראשון שלי או התיאוריה שאני כבר כמה חודשים מתכננת להתחיל ללמוד או את ההקרנה של משחקי הרעב או אקס פקטור או כל כך הרבה דברים שבטוח היית אוהבת. עכשיו כבר אין לי עם מי לדבר "אינגליש אנטיל דה בגרות", ויותר לא תבואי אליי בסילבסטר של הרוסים ולא נשאר עד 12 בשביל השנה החדשה וגם לא תעשי צניחה חופשית כמו שרצית ליומולדת הקודם.
אור שלי,
אני זוכרת שפעם כשהיינו באיזה אימון של הכדורסל מישהי סתם החליטה לזרוק כדור לכיוון שלי בדיוק כשקשרתי את השרוך ומהחצי השני של האולם את צרחת "יעל!! לא!" ורצת ממש מהר והספקת להעיף את הכדור הצידה שנייה לפני שהוא פגע בי. אני זוכרת שתמיד היינו מתכננות לבנות את כביש מבשרת-גילה (שיהיה בלי עצירה בבית הכרם כמובן) ושפעם באת אליי כשהייתה אליפות אירופה בהתעמלות קרקע ואיך שמחנו כשאלכס שטילוב לקח זהב ואני באמת באמת מודה לך על כל הזכרונות היפים שהשארת פה, למטה. כאילו שאת כמעט פה איתי. אבל "כמעט"ים זה לא מספיק.
אור שלי,
הכרתי אותך כמעט עשר שנים. זה התחיל בחוג בגן חיות עם הדגו שאהבת ואחר כך במקרה יצאנו באותה כיתה באופק ואז בערך ארבע שנים כל מה שעשינו היה "לברוח" כמו ילדות ממש רעות אל תוך האמפיתיאטרון של אופק (את היית יותר רעה, אני סתם שמרתי שאף מורה לא יבוא). ולמרות חוסר הבטחון שלך שתינו התקבלנו לליד"ה ורשמנו אחת את השנייה לכיתות. ביום הראשון התחברנו עם כמה בנות חמודות מהכיתה – ואני חייבת להגיד לך שגם הן כולן אוהבות אותך יותר משיכולת לתאר לעצמך. אחר כך ערבבו את הכיתות ושוב כתבנו אחת את השנייה ושוב כתבתי אותך ראשונה ואפילו הדגשתי לייד השם שלך שהכי חשוב לי לקבל אותך כי הרי זו מן מסורת שכזו. וגם בכיתה החדשה כל אחד אהב אותך, ידעת את זה, נכון? והלוואי והיית רואה איזה מקסימים היינו ביחד בגיחה ובטיול השנתי לפני חודש. מקסימים כמו שתמיד רצית שנהיה, כולנו לבשנו את החולצה הכיתתית שכל כך נלחמת עליה ואת היית חסרה לי. הרי תמיד עברנו את כל זה ביחד. והיה שווה כל רגע, אפילו אם עכשיו כולנו קצת דפוקים. הרי כל העולם שלי היום נבנה בעזרתך, לאט לאט, במשך כמעט עשר שנים. אבל "כמעט"ים זה לא מספיק.
אור שלי,
אגדה עתיקה מספרת שהנפש ממשיכה לחיות לנצח וזה כנראה נכון – עובדה, את חיה בלב שלי ובלב של כל מי שהשארת. בכנות, אני מקווה שכואב רק למי שנשאר, ושלא משנה אם או איפה את נמצאת - אני מקווה שטוב לך.
אני אבקר אותך בקרוב בפעם הרביעית, ואם יהיה יום בלי עננים אולי תוכלי לראות אותי. הרי אני תמיד רואה אותך, קשורה לכל דבר, כמו מלכה נצחית ומהממת. ואני רואה איך לפעמים הזכרון שלך כמעט מכריע אותנו. ואולי זה דווקא אופטימי, כי "כמעט" זה לא מספיק.
אני אוהבת אותך ואני מכבדת את הרצון שלך כמו שתמיד כיבדתי, למרות שאני אף פעם לא אבין אותך. ואני כן מנסה ואני כן מצליחה להמשיך הלאה, גם כשהכל שונה לגמרי. אני יודעת שלא משנה לאן אלך ומה אעשה, תמיד אזכור אותך ואת האדם המקסים שהיית (ואת עודך) ולא משנה מה אני לא אתן לך ולזכרון שלך לדעוך, ואת לא באמת הולכת למות, לא לגמרי, כל עוד אני זוכרת ואוהבת אותך.
אמשיך לזכור ועד 120 לאהוב אותך.

כמו תמיד,
יעל שלך.
 
 -  רועי כנעני   17/12/13
אור
16.12.1996 - 1.10.2013
 
 -  אוריה כ.   4/10/15
מכתב לאור
לפני שנתיים ושלושה ימים את הלכת, לנצח, בלי שום התראה.
פשוט ברחת, לא ברור לי למה ולא ברור לי ממה.
הבטחתי שאבקר אותך כשאהיה מוכנה, אבל כנראה שהזמן לא עושה את שלו.. עברו שנתיים ואני עדיין לא מסוגלת. לא מסוגלת לבוא ולדבר בידיעה שלא אקבל תשובה, שלא אשמע את הקול שלך, שלא אראה אותך.
רק אני וההרגשה שאולי את פה, אולי את מקשיבה.
זה קשה, זה תמיד יהיה קשה, אבל אני אבוא.. אני מבטיחה.
 
 -  אוריה כ.   16/12/15
אור שלי
אז היום את בת 16 ו3 שנים... לא שכחתי אותך.
לעולם לא אשכח אותך...
 
1996 - 2013 רועי כנעני   3/10/18
מכתב לאור מאת יעל מ. אוקטובר 2018
אור שלי,
לפני חמש שנים (פחות יום) היה אמור להיות מבחן במתמטיקה. אני זוכרת איך נסעתי בבוקר והרגשתי כל כך לא מוכנה. בדרך פספסתי שיחה מהידיד הטוב שלך מאותה התקופה, שלא בדיוק הבנתי למה הוא מתקשר אליי בבוקר ב-7:21. הגעתי קצת על הדקה למבחן והתחלתי ללכת לכיתת המתמטיקה, אבל אז מישהו אמר שמשום מה כולם צריכים לחזור לכיתות הרגילות ואף אחד לא הבין למה. ומישהי אמרה שבפעם האחרונה שאמרו לחזור לכיתות היה כשאחד המורים נפטר. אז חזרנו לכיתות. ואז שמעתי מישהי שדיברה בטלפון עם אחת מהחברות שלך, ואז היא התחילה לבכות, הסתובבה ואמרה את חמש המילים שעד היום חרוטות לי בראש באותה המנגינה המדוייקת שבה הן נאמרו. חמש מילים ששינו חיים של הרבה אנשים שאהבת או שלא אהבת, שהיית קרובה אליהם או שלא, שהכרת או שלא.
״הם אומרים שאור כנעני התאבדה״.
הם
אומרים
שאור
כנעני
התאבדה.
הם (?)
אומרים (הם עדיין מסוגלים לדבר?)
שאור (החברה שלך)
כנעני (כן כן זאת היא אם בכל זאת היה לך ספק)
התאבדה (התאבדה? מה זה התאבדה?)

אני זוכרת שהתקפלתי לשתיים באמצע הכיתה (כי מבין החברים שלך איכשהו אני היחידה שלא שמעה על זה יום קודם בלילה וגם לא משיחת הטלפון מהידיד שלך שהתכוון להגיד לי בבוקר), ואני זוכרת איך אנשים הקיפו אותי, וכולם כל הזמן אמרו ״בואי קודם נשמע מה יש להם להגיד, אולי זה לא... אולי זה לא אמיתי״.
כאילו שמשהו כזה יכול להיות פשוט שמועה.
אבל זה באמת לא נשמע אמיתי. במיוחד כשמעולם לא עלתה בי אפילו לא מחשבה אחת בנושא (ובדיעבד מסתבר שמחשבות כאלה עולות להרבה מאוד אנשים). אבל גם אם משהו כזה היה קורה, למה לאור כנעני?? החברה הכי מצחיקה וחמודה ואוהבת את החיים שיכולת לחשוב עליה?
אז לפני חמש שנים (פחות יום) החלטת שזהו, ועשית שזהו. בראש שלי זה הצטייר כמו סרט שהחלטת לעצור ולחתוך באמצע. סתם כי החלטת, בלי שהייתה לך שום זכות, בלי שהתחשבת בשום דבר.
ואנחנו היינו אלה שצריכים לספר על זה, אנחנו היינו צריכים להגן עלייך בפני מי ששמע ולא הכיר, אנחנו היינו צריכים לראות אותך נבלעת, לעמוד עם כל מי שאוהב אותך, להבין שלא תחזרי, לראות את כל ההשלכות הרחבות של מה שעשית, לאסוף את השברים שהעפת לכל הכיוונים, לנסות לאחות אותם, לבקר אותך שוב ושוב ושוב, לחיות אותך בכל מני הזדמנויות, להגשים דברים שרצית או שהאמנת בהם, ולשער איך הכל היה אחרת אם היית, אם פשוט היית.

לפני 22 שנים פחות חודשיים וחצי התחלת להיות, מן תינוקת מצחקקת עם גומות. לפני 14 שנים נכנסת לחיים שלי ובמשך תשע עיצבת אותם עם כל נשימה שלך. לפני חמש שנים וחודש רצית שנדבר, אבל זה לא היה תזמון כל כך טוב (כשחושבים על זה, זה קצת כמו שיחת פרידה שתכננת, כשאצלי היו דברים אחרים בראש). לפני חמש שנים ויומיים התכוננת למבחן במתמטיקה וגם הפסקת לענות לנו למרות שהקלטנו לך הודעה קולית מאוד חמודה, לפני חמש שנים ויום הברזת מהצו הראשון שלך ״ועשית טיול״, ולפני חמש שנים יצאת בבוקר מהבית ו״קאט״, חתכת את הסרט שלך.
אם הייתי כותבת אותו בשבילך, כנראה שלפני שלוש שנים ושלושה חודשים סיימת תיכון, התחלת צבא, סיימת צבא (אלא אם הכנסת ש״ש באמצע וזה דווקא מתאים לך)
השנה יש לך את הטיול הגדול (נראה לי שהיית עושה אותו בדרום אמריקה?)
ואז יש לך את האוניברסיטה (התחלת ללמוד משהו מגניב, אבל של חכמים)
ופגשת מישהו ממש חמוד באחד השיעורים או באחד הטרקים או איכשהו, הוא היה ממש דלוק עלייך וזה הלחיץ אותך בהתחלה אבל בסוף נכנעת ואת אוהבת אותו, ואת לא יודעת אבל בעוד חמש שנים הוא יציע לך לחיות איתו ואז תהיי כל כך מאושרת, ועוד עשר שנים אחרי שסיימת תואר (או שניים?) תהיי אמא במשרה מלאה ותעבדי במקביל במשהו מעניין ותאהבי את הבחור שלך (ותעשי הכל בצורה מושלמת ותצחיקי את כל מי שמסביבך), ועוד עשרים שנה תקנו בית יפה כזה בשכונה יפה כזאת ותאמצו איזה כלב עזוב כזה שתהפכו אותו לשלכם. בעוד ארבעים (אולי חמישים) שנה יוולד הנכד הראשון שלך ואז השני והשלישי ואת תהיי הסבתא הכי אדירה בעולם שיודעת לייעץ על הדברים הכי עמוקים ולספר בדיחה על כל שטות. ואת תשבי עם הבחור שלך במרפסת בבית היפה שלך ותסתכלי על השכונה היפה שלך ותראי את השקיעה שנמרחת על פני השמיים.
וכנראה עמוק עמוק בלב, את תצטערי שעשית ״קאט״.

כמו תמיד פה בשבילך כדי ששום החלטה לא באמת תהיה סופית,
יעל שלך.
 
1996 - 2021 רועי כנעני   2/10/21
מכתב לאור מאת יעל מ. אוקטובר 2021
אור,
כשחושבים על זה, יש הרבה דברים שלא היו קורים אם לא היינו נפגשות. למשל, אני כל הזמן אומרת שלימדת אותי לחייך. כמובן שמטאפורית גרמת לי לחייך הרבה, אבל, באמת, פיזית, את זו שלימדת אותי לחייך. ישבנו אצלי בבית בכיתה ז', דיברנו על משהו, ואז נראה לי שצחקת עליי שחייכתי למצלמה עם שפתיים סגורות. אז התחלת ללמד אותי איך לחשוף שיניים במידה הנכונה, וצילמת אותי כמה פעמים עד שהיית מרוצה, ואני חושבת שזה החיוך שלי מאז. חוץ מזה, גילית לי את אורי חזקיה – זכור לי שהיינו שלושתנו אצל נטע במסיבת פיג'מות, והראית לנו קטעים שלו ביוטיוב. נטע הכירה אותו והתלהבה איתך, אבל אצלי זו הייתה חשיפה די טרייה לסטנד אפ. טחנתי אותו הרבה אחר כך והרבה זמן חלק מההומור שלי היה מבוסס על שלו (וגם על שלך). וחלק מהטעם שלי במוזיקה, בסדרות ובספרים גם הוא קשור אלייך – הפלייליסט הבסיסי שהתחיל את המוזיקה שלי הגיע ל-mp3 שלי מה-mp3 שלך, את מיכרת אותי לרובין הוד של ה-bbc ולמנגינה הקליטה שלו ואת השאלת לי את "גאווה ודעה קדומה".
אני גם אומרת שלימדת אותי להתנהל בטקט, וגם זו לא ממש אמירה מטאפורית – מישהו אמר לי שהוא זקוק לטקט בבחורות, ואני חושבת שאפילו לא ידעתי מה זה "טקט". אז שאלתי אותך, וגיחכת עליי, אבל כשסיימת לגחך הסברת לי מה זה טקט, מה עושים כדי להיות מוגדר "אדם עם טקט" ומה ממש לא עושים. לקחת את זה כפרוייקט קטן (קצת הכרחתי אותך), ואמרת לי מה כדאי לעשות ומה פחות. ובאמת, ידעת לקרוא אנשים מאוד טוב אז כנראה שהיית אחלה אדם ללמוד ממנו מה זה טקט ואיך מומלץ להתנהל.
וגם, בזכות ההיכרות שלנו מהחוג בגן החיות ומאופק, ישבנו ביחד ביום הראשון בכיתה ז' וככה פגשנו את שאר הבנות מה"חבורה". במשך שנתיים ומשהו היינו שש בנות שכל הזמן ישבו בהפסקה על הפסל של היד בליד"ה, ועשו מסיבות פיג'מות וריכלו. בסוף זה לא הסתדר, מהרבה סיבות, אבל את הסתדרת עם כולן והיית החברה האהובה של כולן כשהייתה "חבורה" וגם כשהחבורה התרסקה לכל הכיוונים. ועכשיו כל שנה באחד באוקטובר או בסביבתו החבורה הזו ונספחיה נפגשים, אז לא באמת אפשר להתפרק. מרוצה?
בשמונה שנים יש רבע מיליארד שניות (גיגלתי), שבכל אחת מהן יכולות להתבצע החלטות גורליות שיכולות להוביל לרבע מיליארד מסלולים שרחוקים שנות אור אחד מהשני (רואה מה עשיתי שם?). וזה הגיוני אבל ממש דפוק שגם אחרי שהפסקת לנשום המשיכו לקרות דברים שלא היו קורים בלעדייך. למשל, הכיתה שלנו הייתה מורכבת משאריות של אנשים לא ממש קשורים שלא שובצו עם החברים שלהם בכיתות אחרות. רובם היו מבואסים מאוד להגיע לכיתה הזו, אבל את ראית מההתחלה את הפוטנציאל הגדול של האנשים שהיו בה, והיה חשוב לך לגבש אותה. זו הסיבה שהייתה לנו חולצה כיתתית סגולה שקידמת את ההוצאה שלה גם כשמסביב לא כולם רצו להתגבש. אז בסוף התגבשנו, והפכנו להיות כיתה מדהימה ומחבקת ומרימה. ואם אני זוכרת נכון, גם שינינו את צורת הישיבה שלנו (בגללך) כדי להיות יותר ביחד אחרי שלא היית בכיתה יותר. הבאת אותי להכיר אנשים שכנראה לא הייתי מכירה אחרת, וזה בדיעבד עזר לי להיחשף לכל מני מיונים לצבא שבסופו של דבר הביאו אותי להגיע לאן שהגעתי ולהכיר את כל האנשים שהכרתי גם אחרי התיכון. הזוי שזה היה יכול לקרות אחרת לגמרי איתך מאשר בלעדייך.
מעבר לזה, גרמת לי למדיניות של "בלי חרטות", גם אם זה אומר לנסות דברים שדורשים וויתור על האגו. עדיף בלי אגו ובלי חרטות. וגם, עזרת לי לפענח מה אני חושבת על הקונספט של מוות (קונספט מבאס); על נפש (חומרים כימיים במוח); על חשיבות האבל (לא רק אחרי מוות, אלא אחרי פרידות מאנשים, מחיות או אפילו מחפצים); על הזמן שלא מרפא כלום אבל הוא עובר אז אם עוברים איתו אפשר לצמוח במקומות אחרים; ועל זה שאפשר להתמודד עם כל שטות אם הצלחנו להתמודד איתך.
תמיד צחקנו עלייך שהיה לך יומולדת יותר מוקדם מכולנו, בדצמבר. קראנו לך "סבתא" לפעמים. ואת גם אמרת שתכלס תכלס, החיים נגמרים בגיל 30 (לא ברור למה זה הוחלט), אז שחצי חיים זה בגיל 15. מעניין מה בכלל חשבת לעצמך שאמרת משהו כזה מטומטם... אבל שום דבר לא משתווה לזה שבכיתה ט' היה לך קטע עם בחור אחד, ושקלת אם ליידע אותו על זה. אמרתי לך שאין לך מה להפסיד, ושהוא בטוח מרגיש ככה גם, ושאם תגידי לו מה את מרגישה הוא ייענה ותחיו באושר ועושר וכל זה. ואת התלבטת, והתלבטת, ובתור החברה שחפרת לה על דברים בסגנון – שמעתי אותך שוב ושוב שואלת אם לדבר איתו. אם ללכת all in. מה שהכי הזוי הוא, שמשום מה קראת לוידוי בפניו "להתאבד".
שמונה שנים זה הרבה זמן,
ותראי, יש פה בתמונה למור שאוהב אותך כמעט כמוני,
כמו תמיד,
יעל שלך

Share on Facebook
  
הודעת משפחה
לא עודכנו פרטים

עידכון הודעה


 
לא עודכנו פרטי הלוויה
לא עודכנו פרטי שיבעה
אור
טיול בחולות כסוי
לכל התמונות











חיפוש    |    אודותינו    |    צרו קשר    |    תקנון האתר   
כל הזכויות שמורות לנתיבי אינטרנט לישראל בע"מ ©
עיצוב גרפי studioarava.com