קהילת המנחמים של מוטי בוטבול

2006 - 2006	מוטי א 22/4/07
6.8.06

"כשהם באו, כבר ידענו שמוטי מת" משפחתו של רס"ל מוטי בוטבול ידעה על מותו באסון כפר גלעדי כ-12 שעות לפני שהגיעה הבשורה מצה"ל. אחיו מאשים את התקשורת במסירת המידע המקדים, וקורא להקמת ועדת חקירה לתפקודה "לחקור את התקשורת". 27/08/06 15:39 מאת: אלי גלבוע קצין העיר הגיע עם בשורת האיוב ביום שני בשעה 01:00, יותר מ- 12 שעות לאחר אסון כפר גלעדי, אסון בו איבדתי את אחי, רס''ל במילואים מוטי בוטבול. עד כאן זה נשמע כמו תסריט ישראלי טיפוסי בעת לחימה, אולם בשונה מיתר מלחמות ישראל, במלחמה זו רוב ההורים ידעו על האסון הנורא עוד בטרם הגיעה ההודעה הרשמית. כנראה שזה עוד תוצר של דור ה-instant – אנחנו רוצים לדעת הכל ועכשיו, גם אם הידיעה לכשעצמה לא כל כך אמיתית ולא כל כך מהימנה. בניגוד לתקשורת הישראלית, צה"ל צריך לוודא את נתוני ההרוגים והפצועים לפני שמוסרים את ההודעה. לצה"ל אין אפשרות לשנות, אין מבזקים שבהם ניתן לתקן הידיעות שנמסרו מוקדם יותר. מגיעים למשפחות רק כשיש ודאות של מאה אחוזים, ולא דקה אחת קודם. להלן תקציר מאירועי היום הנורא ההוא, יום ראשון ה-6.8.2006: שעה 12:00 כוח של צנחנים במילואים מגיע לאזור בית הקברות של כפר גלעדי ונערך להמתנה. בסביבות השעה 12:10 נשמעת אזעקה בכל אזור קריית שמונה. בשעה 12:24 נפלה קטיושה אחת על ריכוז של כ-15 חיילים, והרגה 12 מהם. זוהי בדיוק התוצאה של נשק סטטיסטי, כזה שבמקרה נופל קרוב והורג. שעה 12:30 והרי מבזק החדשות… "מנפילת קטיושה באזור כפר גלעדי נפגעו חיילי מילואים, יש הרוגים לכוחותינו". כך, ידיעה פשוטה ולאקונית המוסרת כביכול מידע על ההתרחשות בשטח. ממש כמו בשירים ושערים, איתות מכפר גלעדי, התוצאה היא… שעה 13:00 הידיעה משודרת שוב, ובשעה זו כבר כל מי שיש לו בן, בעל, אח, חבר או מכר בצפון מתחיל בפעולות חיפוש טלפוניות. התקשורת הישראלית מתחילה בשידורים ישירים מהשטח (כיאה לכל משחק כדורגל) ועוברת לתיאור של מה קרה שם. שימו לב, מדובר על חצי שעה לאחר הנפילה, הגופות עדיין מוטלות בשטח, הפצועים רק זוכים לטיפול ראשוני, כבאי קריית שמונה רק התחילו לכבות את האש הבוערת במכוניות החונות – בזמן זה (והתזמון חשוב מאוד) רוב שדרי השטח של התקשורת הישראלית כבר יודעים, כן, הם כבר יודעים הכל! מי ההרוגים? – מילואים? תותחנים? צנחנים? אזרחים? מה הם עושים שם? – התמקמו במיקום גרוע. בניגוד להוראות. ממנגלים. ועוד השד יודע מה. מה קרה – נפילת קטיושה אחת? נפילה בשטח פתוח? על משאית תחמושת? על הרכבים? כך דיווחו כל הערוצים מידע לא בדוק, לא אמין ובטח שלא מדויק. כי רובם לא היו שם בכלל חצי שעה לאחר שזה קרה. אבל אף כתב לא ייתן לעובדה בסיסית זו מלהפריע לו לדווח, ראשון! שעה 13:30 אמא שלי תופסת אותי סופסוף בטלפון ומוודאת שאני בסדר (כן, גם אני הייתי בשירות פעיל בצפון). בלי לבזבז זמן מתחילה להפעיל אותי באיתורו של אחי. אני כמובן מנסה להרגיע, ולומר שיש הרבה סיבות מדוע אי אפשר להשיג את מוטי בטלפון – אבל לכו תשכנעו "אמא עם תחושה…" שעה 14:30 במבזק אני שומע שההרוגים משתייכים לחיל התותחנים, ומיד מתקשר לאמא ואומר לה שתסיר כל דאגה מליבה, שכן מוטי משתייך לצנחנים. שיחת ההרגעה עוזרת, ואמא נושמת לרווחה. שעה 15:00 חדשות: "…הכוח שנפגע משתייך לתותחנים ולצנחנים…". עוברות 10 שניות ואמא על הקו, בבכי קורע לב. "אמרתי לך!" אל תתווכח עם אמא, אתה חייב למצוא את מוטי עכשיו כי בטוח קרה משהו. וכך קרה שאמא שלי, שנמצאת במרכז הארץ, ידעה 10 שעות לפני קצין העיר שמשהו נורא קרה. שעה 15:30 אמא פותחת חמ"ל פרטי ומתחילים באיתורו של רס"ל במילואים מוטי בוטבול. טלפונים לכל קציני העיר באזור, הפעלה של קרוב משפחה ב"בור" של פיקוד צפון, הפעלה של רוב הקב"טים באזור כפר גלעדי, הפעלת שוטרים באיתור מספר הטלפון הנייד שלו, טלפונים לחברים… ולמי לא?! שעה 16:00 התקשרתי לקצין העיר בחיפה, ובקול מבויש (כדי לא להביך את אחי יותר מאוחר) אני מציג את עצמי, ומבקש סיוע באיתור. החיילת עונה לי, בסבלנות, כי החל משעות הצהרים כל המדינה מתקשרת אליה בניסיון לאתר חייל זה או אחר. היא רושמת את פרטיי, ומבטיחה לחזור אליי. כל ערוצי הטלוויזיה והרדיו משדרים ישירות ממקום האירוע וכמיטב המסורת מוסרים דיווחים מלאים ומפורטים על מה שקרה . מיותר לציין כי בדיעבד, כל הדיווחים, ללא יוצא מן הכלל, התבררו כשגויים ורחוקים מהאמת כרחוק מזרח ממערב. אבל, היי, אנחנו בתוכנית הריאלטי הכי טובה בעיר, אל תיתנו לדיווח כזה או אחר לקלקל לנו את ההופעה. שעה 17:00 החשש לשלומו של מוטי מתחיל לחלחל גם בי. בשלב זה צעקתי על אמי שהיא רואה רק שחורות. אמא בשלה, היא כבר יודעת את מה שהפתולוג או הרב הצבאי עדיין לא יודעים. שעה 18:00 הדאגה למוטי גוברת אצל כל המשפחה, כולנו מרותקים לכל תוכניות הרדיו והטלוויזיה, מנסים לקלוט כל שביב מידע אודות מה שקרה. אולם, זה היה הקטע הקשה והמוזר ביותר, כל רשת וכל ערוץ מדווחים ידיעות סותרות. למי להאמין?! בדיעבד אני אומר לכם, לאף אחד. שעה 19:30 חפצי, אשתו של מוטי, מתקשרת ומודיעה כי מפקדו של מוטי, נהרג. כדור כאב נתקע בגרוני. עיניי כבו, והפסימיות של אמא דבקה גם בי. אמא התחילה להתאבל. אבא איבד תקווה. ואני? עדיין מקווה לטוב. שעה 20:00 אספתי את הוריי מאזור המרכז והתחלנו לנסוע לשלומי, כדי להיות עם חפצי ולחזק אותה לכשההודעה תגיע. כמו שאמא אמרה, שקצין העיר יגיע למקום אחד. יום שני 07/08/2006 שעה 01:00 מלאכי השכול של הצבא, העושים עבודת קודש, הגיעו. האבל הרשמי מתחיל. התקשורת מנוכרת וקרה מה קרה לנו שהפכנו להיות כל כך מנוכרים לשכול ולכאב? איפה טעינו? מתי החדשות הפסיקו להיות "חדשות" והפכו לתחרות למסירת הודעות ומסע יחצ"נות לאישים כאלה או אחרים? התשובה לשאלות אלו פשוטה יחסית. לנו, כעם, לא קרה הרבה, לא השתנינו, ואנו עדיין רגישים לשכול ולמשפחות הנפגעים. מי שהשתנה זה התקשורת, שהפכה להיות מנוכרת וקרה, תקשורת של מסרים מיידיים, סטייל כוכב נולד, תקשורת שמבטאת ערכים שחצניים, יהירים ואגוצנטריות מהמדרגה הראשונה. להלן העובדות לאשורן מאסון כפר גלעדי: באירוע לא התפוצצה אף משאית תחמושת; החיילים מוקמו שם, לצד עשרות חיילים נוספים, בידיעה ואישור של הפיקוד; החיילים לא נהרגו "סתם". הם היו שם כחלק בלתי נפרד ממערך הכוחות הלוחמים בשטח; אף אחד מהחיילים לא מינגל בזמן האירוע, למעשה רובם היו רעבים; קב"ט כפר גלעדי לא הכניס אותם לקיבוץ, כדי שלא ייגרם נזק למבנים בקיבוץ; כל ההרוגים, ללא יוצא מן הכלל, היו שייכים לחטיבת הצנחנים; עובדות אלה, מנוגדות ואף סותרות את כל הדיווחים שזרמו במשך כל היום בכל אמצעי התקשורת הישראלית. במהלך כל ימי הלחימה בצפון התקשורת הישראלית אופיינה בדיווחים לא פטריוטיים, מסירת מידע לאויב בזמן אמת, דמורליזציה של הכוחות הלוחמים והעורף, ובעיקר במסירת מידע שגוי, לא בדוק ומזיק. מה צריך לעשות, אתם שואלים? ועדת החקירה היחידה שצריכה לקום היא "ועדה ממלכתית לבדיקת התנהגותה המחפירה, המבישה והלא מקצועית בעליל של התקשורת הישראלית על עורכיה, מגישיה וכתביה". הכותב הוא אחיו של רס"ל במילואים מוטי בוטבול ז"ל שנפל באסון כפר גלעדי.

2006 - 2006	מוטי א 23/4/07
השבועיים שלפני

רס"ל מרדכי (מוטי) בוטבול ז"ל 06/08/2006 - יום ראשון י"ב אב תשס"ו רס"ל מרדכי (מוטי) בוטבול בן 28 משלומי. רק לפני שבועיים חגגו מוטי וחפצי בוטבול משלומי את חגיגת יום הולדת השנתיים של בנם, שלו. הם לא העלו בדעתם כי תהיה זו החגיגה המשותפת האחרונה שלהם. "שלו תמיד היה מחובר אליי, אבל באותו סוף שבוע בירושלים הוא רצה רק את אבא שלו, כאילו ידע שאין להם עוד הרבה זמן ביחד. הוא פשוט לא רצה לעזוב אותו לרגע והם שיחקו יחד", סיפרה חפצי. בני הזוג הכירו דרך זוג חברים ונישאו לפני כשלוש שנים. לפני שנתיים נולד בנם. כשהחלה הלחימה היה מוטי חדור מוטיבציה וביקש להתגייס ולהילחם. "הוא היה מאלה שאמרו שהמלחמה הזו מוצדקת ושצריך להילחם עד הסוף ולא להפסיק אותה באמצע, אחרת כל שנתיים תהיה לנו מלחמה", סיפרה בת זוגו. "הוא לא פחד. כשהיינו בשלומי ונחתו קטיושות הוא היה יוצא למרפסת לראות איפה הן נפלו. הוא אמר שכשיגיע זמנו למות זה יקרה". אבל חפצי לא ששה אלי קרב כמוהו. "כשעמדו לגייס אותו ביקשתי ממנו שלא יענה לטלפון אם המפקד שלו יתקשר, אבל הם התקשרו הביתה. לא הייתה שיחה מזוהה ולכן הוא ענה". השיחה האחרונה בין בני הזוג נערכה יום לפני האירוע בשעה 8 בבוקר. "הוא אמר לי, 'אל תישארי שם, תצאי משם, זה מסוכן. אני לא רוצה שתהיי לבד עם הילד'. הוא דאג לי ולחיים שלי ושל הילד שלנו ולא לחיים של עצמו". חפצי סיפרה כי מוטי, שעבד כסדרן בחברת ההובלות "מובילי מעונה" היה אדם חייכן וצחקן שאהב להמציא בדיחות ועזר לכל מי שהכיר. "הוא היה מוכן לעזור אפילו לאנשים זרים בכל מה שצריך, אפילו אם זה היה עולה לו בחייו". מוטי הותיר אחריו גם זוג הורים, שלוש אחיות ושני אחים.