Beta Site
>> הדליקו נר לזכר חללי מלחמות ישראל >>
ראשי
  
הקמת קהילת מנחמים
  
חיפוש קהילת מנחמים
  
קבורה ואבלות
  
אודות EvelNet
 
ראשי
  
ביוגרפיה וסיפורים
  
אלבום תמונות
  
הספדים
עוזר שילד
עוזר שילד ז"ל
 
 
מודעות אבל וקהילות מנחמים
 
21.11.17
 
עשר שנים יאיר   2/1/17
אבא,
השנה אדבר דברים פשוטים. הרי על המורשת שהשארת אחריך - שרצית לדעת שאתה משאיר - דיברנו לא מעט בעשר השנים האחרונות.
אבל פרט למורשת יש גם את האדם. את משפחתו, את חבריו. גם אם לא תמיד אמרת זאת, אני יודע שאלה היו חשובים לך לא פחות, אולי יותר; ובהם - יתקנו אותי שלל הפסיכולוגים שבחבורה - הזמן עלול לפגוע יותר. בזכרונות. בחיבור.
אז זהו. שלא. לא במקרה זה.
כשהיית איתנו, היה קשר בתדירות כזו או אחרת, וממילא לא היה מקום או צורך בזכרונות. ואלה צפים ועולים דווקא כשאין קשר. מעת לעת, בהקשרים שונים, ולא תמיד ברור לי למה, אני נזכר בחוויות משותפות. דברים גדולים ודברים קטנים; חוויות טובות יותר וטובות פחות, אבל שלנו.
- ישיבה בבית הכנסת 'רננים', מיד משמאל, מאחור, לא הפריע לבאי בית הכנסת השגורים;
- הסעות ל'שעת אפס' בבית ספר, כדי לחסוך לי חצי שעה שינה; ובהן גם הסעות בשתיקה רועמת, אחרי תעודה שלא מצאה חן בעיניך...
- כשאתה מעיר אותי בחצות הליל של ה- 12.5.81, כשבאו חברים לקחת אותי לבילוי משותף לכבוד יום הולדת 18 -- ועיניך ברקו משמחה על כך שיש לי חברים טובים; באמת שמחת יותר ממני על ההסתובבות הזו;
- סביב שולחן האוכל ליד הש.ג. המיוער בביקור שלכם ב'בזק'; או לראות אותך, בהפתעה גמורה, מסתובב בחושניה, מחפש את המש"ק שנפל 'במספרי מוות' אחרי שלא יצא הביתה חודש וחצי;
- בסדרי הפסח השונים, כשאתה נהנה יותר מעצם העובדה שאני מעביר אותם, מאשר מתוכן הדברים;
- בבית ברח' החי"ל, כשאני משאיר את יוני החולה להשגחתך, ואתה מנסה להסביר שזה בכלל לא בעיה, למרות ששנינו יודעים שזו טרחה;
- מבטיך על נכדיך - או בעיקר נכדותיך...
רגעים כאלה ורבים רבים אחרים, כל אחד והרגעים שלו, הם חלק ממה שעושה את מי שאנחנו. ברור שהורה כך משפיע על ילדו יותר מהכיוון ההפוך; אבל לא פעם תהיתי האם יש הזנה הדדית, האם ההפריה היא הדדית. היום, בזכות ילדי שלי, אני יודע שהתשובה היא חיובית: לא רק אני מי שאני בזכותך, אלא גם אתה קצת התעצבת בזכותי. וטוב לי עם המחשבה הזו. אולי גם זה חלק מהטוב שעשיתי בעולמנו.
 
אבא, יאיר   1/12/13
ימים קשים עוברים על עם ישראל. ענני סופה מכסים את השמים. למדנו שמצפון תפתח הרעה; ואכן מצפון לנו קמה מלכות רשעה, שהולכת ומתקרבת ליכולת ייצור נשק יום הדין. והעולם – ממש כמו לפני 75 שנה – כורת עמה הסכמים, מבטיח בכך שלום, כביכול; אך למעשה מאפשר לרשע לשגשג ולהשיג את מבוקשו.
ואני – אני מדוכא מכך. כמה שלא אחשוב על הדברים – איני רואה מוצא, ואיני רואה תרחיש אופטימי. לכן, אני מתגעגע לניתוחים שלך; ניתוחים שהיו בדרך כלל מאוד 'קרים ומפוקחים' ובכל זאת, איכשהו, הסתיימו בטוב.
ואני גם מתגעגע לכך, שאם היית מציג לפני את הניתוח הזה – היינו מתווכחים. יותר נכון, אני הייתי פוסל די בנחרצות דבר כזה או אחר בדבריך, ואפילו מתעצבן איך ניתן בכלל לומר את אותו דבר; ואתה היית 'מצטנף' קצת בתוכך, לעיתים גם מנסה בעדינות לרכך קצת את דרכי.
אז הנה. אני בן חמישים. ונראה לי שהצלחת בשינוי דרכי; טוב, נו, רק חלקית – בכל זאת אני זה אני. אבל בהחלט יש יותר מצבים בהם אני יותר מקשיב ופחות נחרץ ביחס לדברי הזולת.
ולמה אני מספר לך זאת?
כשהייתי פרקליט צעיר ועוזי חסון ז"ל נפטר, ביקשו ממני לדבר לזכרו, ולא ידעתי מה לכתוב. התייעצתי עמך, ואתה שאלת והתעניינת וכתבת משהו עבורי. בין היתר כתבת, כי "אדם נמדד במורשת שהוא מותיר אחריו". אז הנה אני מספר גם על געגועים וגם על מורשת נוספת שהותרת אחריך.
אני מתגעגע.
 
מה ששירה המדהימה כתבה גילי   14/12/10
שנה רביעית
כשהגוף של אדם מת
זכרונותיו עדיין מתחלקים בין כל הקרובים לו.
כשהוא נכנס למקומו החדש
גופו חלול
וכל חייו מתחלקים בין הבוכים
וכל בוכה
וכל אבֶל
מקבל את הזכרונות שלו
העולם מנתב את הזכרונות לאדם המתאים
ומאז זה זכרונות שלו, של אדם זה
מהמת
וכל זיכרון קטן מוצא לו גוף אחר לחיות בו
וכל זיכרון קטן הוא זיכרון גדול.

סבתא, כתבתי את זה במהלך הרהורים על סבא,
מקווה שזה מקל, עוזר... ואם לא אז לא נורא.

אני אוהבת אותך מאד מאד
שירה
 
גילי גילי   14/12/10
שנה רביעית
חנוכה, 2010
ביקרתי אותך 3 או 4 פעמים השנה. ליום הנישואין, ליום ההולדת שלך, סתם פתאום קמתי בבוקר והרגשתי צורך עצום לבוא וגם כשחזרתי מירושלים ממשהו מאד בנאלי והאוטו נסע לגבעת שאול.
באתי. קודם עמדתי מול המצבה ואמרתי לך שאני כאן וקראתי את הכיתוב החרוט על המצבה (בעצם זה כיתוב שלך שכתבת לאבא שלך ויאיר הבין כמה זה מתאים גם לך). אחר כך הייתי מאד עסוקה בלהביא מים מהברז שליד הגדר ובלנקות את המצבה מאבק. ואחר כך שוב עמדתי. רציתי לשבת איתך אבל אין כאן איפה לשבת אז ישבתי על המצבה שלך ומכיוון שהייתי לגמרי לבד העזתי ועישנתי איתך סיגריה או שתיים. אבל האמת לא ממש מצאתי את מה שחיפשתי, לא ממש הרגשתי את מה שרציתי להרגיש -- כן הרגשתי שגם לא רוצה להישאר כי האבן הזו היא לא אתה וגם רוצה להישאר ולא לעזוב כל כך מהר.
ופתאום, לא לא פתאום, זה לקח די הרבה זמן וחיבוטים עד שהצלחתי להביע לעצמי במילים מה קורה פה. יש הבדל גדול בין הנצחה לבין זיכרון. הנצחה זו המצבה, "האנדרטה" -- אבל זה משהו לא חי, זה לא אתה. והזיכרון, הזיכרון זה משהו אחר לגמרי. הזיכרון חי, הזיכרון הוא סרט ואנחנו בעצם אלה שכותבים את התסריט. מה אנחנו זוכרים? את הטוב? את הרע? את המצחיק? את המעצבן? מה שברור הוא, שהזיכרונות היפים מכפילים את הכאב מצד אחד ומנחמים מצד שני.
יש משהו שקשור לזיכרון שהשפיע עלי מאד. ליעקי ולי היו שני סבים. סבא יעקב וסבא דוד. על סבא יעקב (אבא של סבתא אידה) שמענו הרבה, ראינו תמונות שלו ואנחנו יכולים לתאר לנו איזה איש היה, למרות שלא הכרנו אותו. הוא עדיין חי בזיכרון. ואילו סבא דוד (אבא של סבא מנשה) -- נמוג. אף אחד שחי כיום לא יכול לספר עליו כלום. אנחנו רק יודעים את שמו ויודעים שהוא מת ממחלה לפני המלחמה ההיא. האיש התאדה. ואסור אסור שזה יקרה.
איזה רוח פילוסופית נחה עלי, בטח היית צוחק ממני. ובעצם מה שרציתי זה לעדכן אותך על כל מה שעבר עלינו בשנה האחרונה. הדברים הטובים והדברים הרעים -- ותסלח לי אבל לא בסדר כרונולוגי.
יאיר עבר שוב ניתוח בגב. ניתוח קשה שממנו לא החלים עדיין לגמרי. לאלוהי קפלן פתרונים. איזו גנטיקה מחורבנת.
שרה'לה עברה ניתוח להחלפת שסתום בלב, לשמחתנו היא ממש בסדר. המון כוח יש לה לאישה המדהימה הזו.
יוני המתוק גמר תיכון והיה צריך להתגייס, אבל חלה במונוניאוקלאוסיס ודחו לו את גיוס -- כנראה עד מרץ. עדיין לא ברור מה יעשה בצבא, אבל העיקר שיחזור בריא ושלם. זוכר כשיאיר חלה במחלה המגעילה הזו?
די!
רעות המקסימה השתחררה מהצבא. לא להאמין. היא עוד לא יודעת מה תעשה "כשתהיה גדולה" -- אבל אני ממש סומכת שתעשה את הבחירה הטובה לה.
שירה הנהדרת עלתה לחטיבה העליונה. אני לא מאמינה שהקטנה הזו פתאום נערה. יפה, חכמה וכל כך חמודה. פעילה בתנועת נוער, הייתה בקורס הדרכה -- כייפית!
נעמה הקטנטונת הייתה לבת מצווה. בדרכה הייחודית והאוהבת של נורית, היה טקס מיוחד ויפה שבדיוק התאים לאישיותה העדינה של נעמה -- אילו היית יכול לבוא רק לרגע לראות את תערוכת הצילומים שלה... היא עלתה לחטיבת הביניים, לא קל לה אבל היא מתמודדת בצורה ראויה להערכה.
ונשארו עוד שתי הקטנות. זוכר את אלה? עוד זכית להחזיק אותה, בחיל ורעדה, כשרק נולדה -- אז היא כבר בת ארבע ועוד מעט בת ארבע וחצי... חייבת לספר לך שאלה ששאלה את נורית: "אמא, נכון שיש לנו עוד זוג עיניים שמראים לנו את החלומות כשאנחנו ישנים?" אין, אין ילדה כזו. חוץ מנגה שכבר חגגה יום הולדת שני. נורא עצוב שאתה לא מכיר את נגה, אבל תאמין לי שהיא יפה, מתוקה, מתולתלת ונורא חכמה.
ועוד -- ניר וקרן מחכים ליורש עצר, מה שאומר שיעקי ושרה'לה עומדים להפוך לסבים. איזה כיף!
ואחרון חביב -- יעקי עומד להציג את הצילומים היפים שלו בתערוכה בגלריה ברעננה. נכון שמגיע לו כל הכבוד!
ואני -- אין הרבה מה להגיד. הימים עוברים מהר אבל הזמן עובר לאט וההסתכלות לעתיד מפחידה. מרגישה קצת כמו פיטר פן בלהיפך -- פיטר פן איבד את הצל שלו ולי נוסף צל, צל של עצב שנמצא איתי כל הזמן גם ברגעים הכי שמחים.
אבל בינתיים הפכתי ל"תרבותית" -- ממש לא היית מאמין בכמה הרצאות, קורסים, חוגים אני משתתפת. מעביר את הזמן. הפסקתי את אפיזודת ההתעמלות שלי. מצאתי רופא שנתן לי אליבי ואמר שהתעמלות מזיקה. נכון רופא כלבבנו?
קצת עובדת, עדיין עם מוטי -- ואלה הרגעים שאני הכי נהנית מהם.
עברו ארבע שנים? הזוי, אני לא מאמינה – וכמו שכבר פעם אמרתי לך, האמירה שהזמן מרפא היא שטות ענקית – הגעגועים רק גוברים, ואף אחד לא סיפר לנו כמה געגועים כואבים, מאד כואבים.
ושוב חייבת להגיד שבלי התמיכה של הילדים שלנו – יאיר ונורית וגילת ועדי והילדים, ויעקי ושרה'לה והילדים שלהם שתמיד הם שם – בלעדיהם זה לא היה קורה. זכינו. ואהבתי נתונה להם עד בלי קץ.
ובעצם עוד אחרון חביב -- בחרת ללכת ביום הנישואין של יעקי ושרה'לה, איזה עיתוי מחורבן -- ובכל זאת נאחל להם עוד המון שנים נהדרות ונרים כוסית לכבודם!
 
מה שיאיר אמר גילי   14/12/10
שנה רביעית
אבא,
באזכרה שערכו לך באוניברסיטת חיפה דיבר שלמה ברזניץ. בין היתר הוא אמר, שהוא ניסה לחשוב על תכונה אחת שתתאר אותך יותר מכל, ולאחר הרהורים רבים הוא החליט שהתכונה היא - "משחק עם רעיונות". שזה מה שאהבת לעשות.
בהתחלה, אני מודה, לא התחברתי לאמירה זו. האסימון נפל, כשרעות אמרה - כמה שזה נכון. הוא כל כך אהב לחפור בשטויות של יוני. ?
אז על רקע זה חשבתי. מה יהיה יפה יותר היום, מכך שגם אני אשחק קצת עם רעיונות; ולא סתם - אשחק קצת עם רעיונות הקשורות לחג החנוכה, ואולי אמצא תוך כדי המשחק כמה מסרים שהיו מדברים אליך. בכך אגשים עוד נושאים או תכונות שאהבת: לימוד בכלל ולימוד יהדות בפרט; וכאמור, אם אמצא מסרים כאשר אהבת - בכלל טוב. ואם אתה מכיר את שאני אומר לספר - בוודאי מכיר - אני מניח שלא תתנגד שאלמד אותם גם אחרים.
אפתח - כיאה למשחק - בשאלות:
למה אנו חוגגים את חג החנוכה? - נס פח השמן;
ומה היה הנס? - ששמן לכמות של יום אחד הספיק לשמונה ימים;
וכאן השאלה הקשה: אז למה חוגגים את חנוכה במשך 8 ימים? הרי אם היה שמן מספיק ליום אחד הנס היה במשך 7 ימים בלבד? -
אחת התשובות לשאלה זו היא שהנרות דלקו כרגיל, אך רק שמינית מכמות השמן נשרפה בכל יום, כך שכבר ביום הראשון ניכר היה הנס. ביום הראשון נגמרה שמינית השמן, ביום השני שתי שמיניות וכן הלאה.
על רקע תשובה זו אתחיל לשחק עם רעיונות:
בגמרא מובאת מחלוקתם של בית הלל ובית שמאי, בשאלה איך מדליקים נרות בחנוכה. בית הלל אומרים "מוסיף והולך" ובית שמאי אומרים "פוחת והולך". כלומר, לפי בית הלל מדליקים נר אחד ביום הראשון, שניים ביום השני וכן הלאה. לפי בית שמאי מדליקים שמונה נרות ביום הראשון, שבעה ביום השני עד שביום האחרון מדליקים נר אחד.
והנה המשחק עם הרעיון: מה מקור המחלוקת הזו?
ובכן, אחת התשובות לשאלה זו - תשובתו של עדין שטיינזלץ - היא, שלפי בית שמאי, את הנרות אנחנו מדליקים כנגד הפוטנציאל הטמון בנס. ביום הראשון היה בשמן פוטנציאל לדלוק שמונה ימים. ביום השני שבעה ימים, וכן הלאה. לפי בית הלל, אנו מדליקים את הנרות כנגד התממשות הפוטנציאל, כנגד הביטוי המעשי של הנס. ביום הראשון - היה יום אחד של נס, ביום השני היו יומיים של נס... וכו'.
ראיית הדברים באור זה יכולה להסביר מחלוקות רבות של בית שמאי ובית הלל. הרבה פעמים אנו רואים שבית שמאי מעדיפים את הפוטנציאל, ואילו בית הלל מעדיפים את הביטוי המעשי, האנושי של הדברים. למשל:
שתי מחלוקות נוספות שבהן נחלקו בית הלל ובית שמאי היו:
• על סדר בריאת העולם: בית שמאי אומרים "שמים נבראו תחילה" ובית הלל אומרים "ארץ נבראה תחילה".
• ועל השאלה האם "טוב לו לאדם שלא נברא" כשיטת בית שמאי, או "טוב לו לאדם שנברא" כשיטת בית הלל.
ובמבט שלנו עכשיו -

בית שמאי מעדיפים את ה"שמים" שהם מושלמים ואת מצבו של האדם לפני שנברא - במצב זה, הפוטנציאלי, האדם הוא מושלם. לעומתם, בית הלל מעדיפים את הארץ, את חיי המעשה, ואת ההזדמנות שניתנת לאדם ליצור בעולם הזה ולממש את היכולת שלו.
במחלוקת זו ברור לי, שאתה היית בוחר בבית הלל. תמיד שמת דגש על החובה של כל אחד "לממש את היכולת שלו". אפילו טענת שזו הסיבה בגללה התעמרת בי בבית ספר, כאשר הציונים שלי לא השביעו את רצונך... אז הנה מסר אחד, שאתה מתחבר אליו אגב המשחק ברעיונות; אך הוא לא העיקרי. העיקרי יבוא מיד.
הגמרא מוסיפה ומספרת, ש"שלש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים הלכה כמותנו והללו אומרים הלכה כמותנו. יצאה בת קול ואמרה 'אלו ואלו דברי אלהים חיים הן והלכה כבית הלל'.".
ענין זה מעורר מיד שאלה - אם אלה ואלה דברי אלוהים חיים - למה הלכה כבית הלל? ומיד משיבה הגמרא לשאלה זו: "מפני שנוחין ועלובין היו ושונין דבריהן ודברי בית שמאי, ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן". ובמילים שלנו - הלכה כבית הלל:
• כי ההלכות שלו היו אנושיות לציבור - והרצון לנהוג באנושיות כלפי אנשים אחרים, הוא בוודאי מסר שהיית מסכים לו.
• וכי הם נתנו יחס של כבוד לזולת. אפילו בבית הלל - למדו קודם את ההלכות של בית שמאי. עד כדי כך נתנו הם יחס של כבוד לאחר. וגם על מסר כזה, ללא ספק, היית חותם בשתי ידיים.
והערה אחרונה - עצם העובדה שבאזכרה זו אני מוצא לנכון להזכיר אותך בצורה זו, כנראה מראה שהתפוח לא נפל רחוק מהעץ. אני גם חושד שאני יודע, מאיפה יוני ירש את "השטויות שלו", כדבריה של רעות... ?
 
מה שנורית אמרה גילי   14/12/10
שנה רביעית
הי אבא,
לפני כשנה, אולי אפילו ביום השנה הקודם, אלה קיבלה מיאיר וגילת ספר בשם "אריה הספרייה".
הספר מספר בחן רב על אריה שיום אחד נכנס לספריה. ראה כי טוב ונשאר. הוא ניקה עם הזנב אבק מהאנציקלופדיות, ליקק את המעטפות למכתבי התזכורת למי שלא החזירו ספרים בזמן, נתן לילדים קטנים לטפס על הגב שלו כדי שיוכלו להגיע לספרים שעל המדפים הגבוהים, אבל הכי הכי אהב להתכרבל בפינת הסיפורים ולחכות שתתחיל שעת הסיפור.
שהותו התאפשרה רק אחרי שלמד לשמור על הכללים.
שאגת תסכול בסיום שעת הספור הראשונה הביאה לאיום של גברת דפני הספרנית הראשית שלא יוכל להשאר. "אם אתה לא יכול להיות בשקט אז תצטרך לעזוב היא אמרה לו בקול תקיף. אלה הכללים!"
החיים התנהלו בהנאה הדדית עד שיום אחד גברת דפני נפלה ושברה את ידה. את העזרה שהייתה זקוקה לה השיג האריה תוך נכונות לשלם מחיר אישי כבד "הוא עשה את הדבר היחיד שיכול היה לעשות עכשיו. הוא פער פה גדול מאד ושאג את השאגה הכי אדירה ששאג בכל ימי חייו". ומייד אחר כך "הרכין את ראשו והלך לעבר הדלת". הרי עבר על הכללים.
ביום למחרת גברת דפני חזרה לעבוד כשידה בגבס, אבל האריה לא הגיע. וגם לא ביום שלאחר מכן והספרנית הפכה לעצובה ומתגעגעת.
העוזר שלה ראה את כאבה ויצא לחפש את האריה. לאחר שמצא אותו מביט בכמיהה בחלונות הספריה הוא מספר לו על הכלל החדש "אסור לשאוג, אלא אם יש סיבה טובה – נניח, אם מנסים לעזור לחבר שנפצע, לדוגמא".
בשלב הזה האוזניים של האריה רעדו.
בפעם הראשונה שקראתי לאלה את הסיפור סיפרתי לה בבדיחות הדעת שגם סבא עוזר ידע להזיז את האוזניים.
מאז בכל פעם שאנו מגיעות לקטע זה אלה נזכרת בעליצות רבה בסבא עוזר על יכולותיו המופלאות וכישרונותיו הטרומיים. מורשת עמוקה ומהותית שהופנמה היטב.
אלא שהמחשבה על סבא עוזר בהקשר לסיפור הביאה אותי, בהמשך, ברגעים שונים בתוך העלילה למצוא את עצמי מזילה דמעה ונרגשת בלי שבהתחלה היה לי ברור אפילו למה.
נתחיל בשם "אריה הספרייה", מה היה יותר מתאים ויותר משמח בשבילך לזכות בתואר הזה? הסקרנות, העניין ואהבת הספר שמתבטאים בהנאה נינוחה ורב חושית כשהאריה "רחרח את כרטיסיות הספרים. חכך את ראשו באוסף הספרים החדשים. הגיע לפינת הספורים והלך לישון". (כוסית וודקה הוא לא שתה קודם...).
לא סתם החולצה של נעמה עליה כתוב "Fuck google, ask me" נזכרת שוב ושוב כחולצה שהייתה צריכה להיות שלך בעצם.
וחשיבות הכללים, שלא נפחית בערכם.
אספר סיפור שלא כולם מכירים כאן. כשהיית נשיא האוניברסיטה אני התחלתי ללמוד בה לתואר הראשון. הייתה בעיית חנייה קשה לכל הסטודנטים. גם כשלא הצלחתי להגריל אישור כניסה שנתי היה ברור לי שלא ממך תבוא הישועה שתחסוך לי טיפוס עשרת אלפים מדרגות מדי יום.
שמחתי במזלי הטוב שאמא קצת פחות הקפידה עליהם, על הכללים. זוכרת? סיפרת לאבא שאיבדת את שלך, אתה אירגנת אחד נוסף, ואותו נתת לי.
מאז נשאר לי רק להחנות את האוטו שלי (שהיה ורוד עז באותה תקופה, ולכן מושך תשומת לב גם של אנשים "חסרי חוש אסתטי לחלוטין" כמו שקראת לעצמך) מאחורי שיחים ומתחת לבלטות כדי שהמזימה לא תתגלה.
אני מרשה לעצמי לספר את הסיפור כאן ועכשיו, כי הרבה שנים אחרי, גם אתה כבר שמעת עליו וממרחק הזמן הוא אף שעשע אותך.
ואולי זה חלק ממה שנוגע ללב בסיפור הבאמת כל כך יפה הזה, יש כללים. הם חשובים מאד. אבל מעבר להם אריה הספרייה מתגלה במלוא אנושיותו, בחום ובדאגה לילדים שסביבו, ובאהבה שאולי לא נאמרת מילולית אבל עולה מכל תנועה, איור ובחירה.
לאלה אני מתגעגעת.
דרך אגב, גם אסור היה לרוץ בספרייה, אבל זה כבר לא נשמע לי נוגע לך
 
עברה שנה גילי   5/12/07
עוזר,
שנה לבד. שנה לא ראיתי אותך – רק בעיני רוחי. שנה לא דברתי איתך – רק ביני לביני. שנה לא נגעתי בך – רק בנשמתי.
הספד הם דברים אשר נאמרים על אדם לאחר פטירתו ... אתה תמיד אמרת שאינך רוצה הספדים, אך פטור בלא כלום – אי אפשר, כי יש דברים שאני רוצה להגיד. כבר נאמרו עליך המון דברים – על החכמה, על הרגישות, על ההגינות, על טוב הלב, על היושר, על חוש ההומור, על המסירות, על המחויבות ועל כל הדברים שעשו אותך אתה. אני אינני יכולה לדבר עליך, אני רק יכולה לדבר אליך, וכל מה שאומר עכשיו הוא אליך אבל בלעדיך. וזה עצוב עצוב עצוב, כי במשך קרוב ל-50 שנה הרגשתי כי בזכותך אני נושמת ועכשיו בלעדיך אני נחנקת. איפה אתה?
זו הייתה שנה של כל הפעמים הראשונות – חנוכה ראשון בלעדיך – נר ראשון בלעדיך – ביחד עוד תכננו את הדלקת הנרות עם הילדים. ופתאום אתה איננו. פסח ראשון בלעדיך. אילו יכולת לראות את ההגדה שיאיר ערך לזכרך. כמה הוא דומה לך בדרכו להיות עצוב. ראש השנה ראשון בלעדיך, יום הולדת של הילדים והנכדים בלעדיך, יום הולדת שלך ויום הולדת שלי בלעדיך ואפילו נסעתי לחו"ל פעם ראשונה בלעדיך – כל מעגל החיים – בלעדיך.
קרו המון דברים השנה ואני רוצה לספר לך עליהם: רעות גמרה את התיכון בהצטיינות אפילו יותר ממך והתגייסה לצבא, אתה מתאר לך רעות חיילת!!! (זוכר את השמחה והפליאה שלנו כשהיא נולדה?) – כמה היית גאה ושמח. יוני כבר בחטיבה העליונה, ילד מתוק, חכם ומדהים מצטיין בכדור עף ומדריך בצופים. ושירה הקטנה הייתה פתאום לבת מצווה, ילדה גדולה ופורחת ממש נערה. היה טקס מיוחד ויפה בדרכה הייחודית והאוהבת של נורית שנטע, אני חושבת, בשירה את זרעי המסורת והערכים שהיו חשובים לך כל כך. נעמה ממשיכה לגדול ולהיות ילדה מופלאה ומיוחדת במינה. ביום שמתת נעמה טלפנה אלי ושאלה אם הייתי לבד בבית "כשזה קרה". לעולם לא אשכח את השיחה הזו – כמה ילדים בני 8 יכולים לחשוב ולהרגיש כך? ואֵלה – הספקת עוד להכיר אותה -- קצת. יש תמונה שאתה מחזיק אותה בדחילו ורחימו והבעת פניך אומרת הכול. היא גדלה להיות ילדה מדהימה. "מפעל הפיס" נורית קוראת לה.
וכל ההחלטות הענקיות והקשות – לא עזבתי את ירושלים אבל עברתי לגור בתל-אביב – חשבתי שיהיה יותר קל. אתה לא היית מוכן לעזוב את ירושלים ואמרת לי "אחרי שאני אמות תעשי מה שאת רוצה...", אני לא בטוחה שזה ממש מה שרציתי אבל אני חושבת שזו הייתה החלטה נכונה. אז עכשיו שנינו עכשיו בדיור מוגן.
הכי קשה היה לפרק בית שבנינו במשך כל כך הרבה שנים – מה עושים? ובקטע הזה הכי הכי קשה הייתה ההחלטה מה לעשות עם הספרים. חלק יאיר לקח, חלק נורית לקחה, חלק השארתי לעצמי, חלק חברים לקחו, חלק תרמתי לביתי החדש באחוזת צהלה. אבל את העזרה הגדולה ביותר קיבלתי מהמרכז האקדמי באריאל (כן, כך קוראים להם עכשיו וגם את זה אינך יודע) שלקחו את הספרים. אני יודעת שכך הגיעו הספרים לכתובת ראויה שגם אתה היית מברך עליה. פרידה מנהלת הספרייה אמרה שלמדה ממך שיש ספרי קודש – אד מק-ביין, דיק פרנסיס, נרו וולף, ויש ספרי חול – סטטיסטיקה, פסיכולוגיה, סוציולוגיה. כמה אופייני לך. הבטיחה לטפל בספרים כאילו היו ילדיה. ועל כך תודתי.
איך עברתי את השנה הזו? שנה? לא מאמינה – האמירה שהזמן מרפא היא שטות – הגעגועים רק גוברים, ואף אחד לא סיפר לנו כמה געגועים כואבים, מאד כואבים.
בלי התמיכה של הילדים שלנו – יאיר ונורית וגילת ועדי והילדים, ויעקי ושרה'לה וניר ונעמה ואורן שתמיד הם שם – בלעדיהם זה לא היה קורה. זכינו. ואהבתי נתונה להם עד בלי קץ. (אגב, ניר עומד להתחתן עם קרן שלא הספקת להכיר – איזה כיף להם. ואורן חזר מאוסטרליה).

ואני אצטרף למילים של חיים נחמן ביאליק, שאמנם כתב זאת על עצמו:
היה איש וראו: איננו עוד;
קודם זמנו מת האיש הזה,
ושירת חייו באמצע נפסקה.

אתה כה חסר לי. אוהבת אותך ומתגעגעת אליך.



חנוכה, תשס"ח
 
לאבא יאיר   5/12/07
חלפה שנה
אבא,
השנה שלפני שנפטרת היתה שנה לא טובה. אני לא יודע אם אתה זוכר זאת, ואם המשפחה והחברים שכאן זוכרים; ואני לא אזכיר את הדברים, כי ממך ירשתי את התכונה, שלא טוב לחטט בפצעים - ואם אפשר להדחיק אז עדיף. אבל השיא היה, כמובן, כאשר נעלמת בכזו פתאומיות, שהיתה ברוכה מבחינתך, אך הותירה אותנו בהלם.

והנה, מאז, בשנה הקשה - שנת העצב והאבל - היתה תפנית. בדברים גדולים ובדברים קטנים, שעל כולם חובה עלינו לברך. ממש נראה שיש שם למעלה מלאך ששומר עלינו. אזכיר כמה דברים, ואני מתנצל מראש שהם לא לפי סדר מסוים - אפילו לא, רחמנא ליצלן, סדר כרונולוגי:

• ניר וקרן החליטו להתחתן, והתחילו בהכנות הדרושות;
• נטע ורון מצפים לילד, לבן בכור;
• גילת ואני עברנו דירה לבית נחמד;
• יוני עושה חיל בכל מעשה ידיו: הוא מדריך בצופים, בנבחרת הכדורעף, והכל בלי לפגוע בלימודים שהיו לך תמיד כ"כ חשובים;
• נעמה התחילה ללכת לתנועת הנוער, ואם זה לא ממש מה שדיבר אליך - אז אוסיף שהיא התחילה גם לקרוא באנגלית. ממש כך, בגילה הצעיר!;
• אמא עברה דירה למקום מקסים, ונראה שזה עושה לה ממש טוב. לא תאמין, אבל היא אפילו התחילה ללכת לשיעורי התעמלות, ולא סתם התעמלות - אלא התעמלות בבריכה!;
• שירה ונורית ערכו לשירה בת מצווה מדהימה. כל מי שהגיע ממש התפעם מהטקס, ובמיוחד מדבריה של שירה בו.
• ורעות שלנו התגייסה לפני שבועיים, אחרי שהיא התקבלה בדיוק למה שהיא רצתה - לפרויקט יוקרתי בחיל המודיעין. היא אפילו כבר חתמה על שנה קבע לצורך זה.

והייתי יכול להמשיך עוד, אבל השורה התחתונה היא באמת, שלולא הגעגועים - היתה זו שנה מוצלחת מאוד.

אהוד מנור בשירו הידוע שאל את אחיו שנפל בקרב "האם אתה שומע? האם אתה יודע?". אני חייב לציין שאני מרגיש שלא רק שאתה שומע ויודע, אלא אתה גם עוזר - זה שמך - שם למעלה. אז באמת נראה שכולנו צריכים להגיד תודה.

פעם נתבקשתי לשאת דברים לזכרו של חבר ומורה, שהשפיע עלי רבות מבחינה מקצועית, עוזי חסון ז"ל. התייעצתי אתך מה אומרים. אמרת לי, בין היתר, לספר סיפור מאחרי לכתו, שכן - אלה היו דבריך - "אנו נמדדים במורשת שאנו מותרים אחרינו". אז אביא שני סיפורים שהם כשתי נקודות של מורשת, השלובות זו בזו, ושאני בטוח שישמחו אותך:

א. בוודאי שמת לב שרעות לא כאן. היא אפילו לא ביקשה להשתחרר מהקורס. היא שאלה אותי, ואמרה לי שהיא מרגישה, שהיא לא יכולה להרשות לעצמה להפסיד אפילו לא יום לימודים אחד בקורס. אני אמרתי לה, שאתה יותר מכל אחד אחר לא רק תבין אלא גם תשמח שהיא שמה את החובה שלה ללמוד - ללמוד למען שירות העם - לפני כל ענין אחר. הרי לימודים מצד אחד, ושירות מצד אחר - זו המורשת שהותרת לנו. או כפי שאתה היית מנסח זאת - אתה אשם בגנים הדפוקים הללו...

ב. התקבצנו כאן בפורום שכולל רק משפחה וחברים טובים, ומכאן נלך יחדיו להדליק נר ראשון של חנוכה. כמה סמלי, כי אתה הרי תמיד התייחסת או למעגל הקרוב ביותר - המשפחה והחברים הקרובים, או למעגל הגדול מאוד - של כל עם ישראל, ולא רק עם ישראל בהווה, אלא עם ישראל לדורותיו.
אז התקבצנו כאן אנשי המעגל המצומצם, ואחרי הזכרון נלך לחוג עם ואת המעגל הרחב. אין מתאים מכך, ומי כמוך להעיד על זה: הרי לפני שנים רבות, כשהייתי נער, נתת לי במתנה את הספר "אחי גיבורי התהילה" על גבורת החשמונאים, ובהקדשה כתבת -

"על האחריות לעם
על הערך של חירות
על הקרבה למשפחה".

וכך גם היום אנו מקיימים את המורשת שהותרת לנו. שוב תודה.
 
הנהיג בחכמה ובהגיון את הוועדה האקדמית יוסי אחימאיר   12/1/07
של מכון ז'בוטינסקי
אולי זה לא היה החשוב בתפקידיו, אבל בוודאי אחד האחרונים שהסכים לקחת על עצמו ולו רק ל"תקופת ביניים". פרופ' שילד, איש האקדמיה רב המוניטין, שמעולם לא הסתגר בדל"ת אמות תחומי התמחותו, ותרם כל השנים לקידום ההשכלה הגבוהה במדינת היהודים, קיבל על עצמו לעמוד בראש הוועדה האקדמית של מכון ז'בוטינסקי בישראל.
בתפקיד זה שימש כשנתיים, מאז עזבו קודמו, פרופ' דניאל קארפי ז"ל, לאחר שחלה ונחלש עד שהלך לעולמו. פרופ' שילד היה חבר מן המניין בוועדה האקדמית של המכון. הוא לא היה מצטרף ובוודאי לא היה מסכים לעמוד בראש הוועדה – עד שנמצא לה יו"ר אחר, הלא הוא, יבל"א, פרופ' אריה נאור – אלמלא האמין בחשיבות הפעילות המחקרית-תרבותית המתקיימת בין כתלי המוסד, שמהווה את הארכיון והמוזיאון של תנועת ז'בוטינסקי לכל סעיפיה וגלגוליה, ואלמלא חשב שמורשת ז'בוטינסקי היא בעלת ערך ומשמעות לחיינו במולדתנו המתחדשת.
פרופ' שילד בא למכון עם רקורד של פעילות מבורכת במוסדות להשכלה הגבוהה, ובמיוחד באוניברסיטת חיפה ובמכללת יהודה ושומרון באריאל. המעבר שלו מעיר הכרמל לבירת השומרון היה גם צעד אידיאולוגי. האיש הרציונאלי הזה, איש השיחה הנפלא, איש התרבות ונועם ההליכות, איש האשכולות, בעל הידע העצום במינהל ציבורי, בפסיכולוגיה, במדע המדינה, החשיב את השומרון לעתיד ישראל – גם בלי המטען ההיסטורי-המסורתי-דתי, שבו מנפנפים חסידי ארץ-ישראל השלמה מן האגף הדתי. בלי אריאל, הבין, אין ביטחון ושלום לתל-אביב, וכל ויתור בתחום זה יזמין ויתורים ולחצים בלתי פוסקים על מדינת ישראל. המכללה בשומרון היתה בעיניו ביטוי חשוב לנורמליזציה של החיים היהודיים בחבל ארץ זה, שאין לוותר עליו בשום תנאי.
לכך הצטרפה בתודעתו הפעילות שלו במסגרת מכון ז'בוטינסקי, שלא הוזכרה כלל בין שאר עיסוקיו ופעילויותיו בעולם האקדמיה לאורך השנים, במאמרי ההספד בעיתונות לאחר פטירתו הפתאומית. אנחנו במכון ז'בוטינסקי, הן חברי ההנהלה והן חברי הוועדה מן האקדמיה, נהנינו מאוד משיחתו, משנינותו, ממנהיגותו – שבלטו בכל ישיבות הוועדה. תמיד היה זמין בטלפון, תמיד נעתר לכל בקשה, תמיד מעלה רעיונות מעשיים, תמיד מנווט בשום שכל, באדיבות, ביכולת שיכנוע ומתוך העלאת רעיונות ופתרונות לכל בעיה ונושא שעל סדר היום. רק דבר אחד סירב משום-מה לעשות – לכתוב. בגילוי לב אמר לי פעם, כשביקשתי ממנו לתרום מפרי הגותו בתחומי מקצועו לכתב העת "האומה": "לא, אני מבקש להנות עכשיו, בגילי, בהיותי בגימלאות, מהפריווילגיה של פטור מכתיבה"...
"בגילי"? אכן, מילה מפתיעה, שהרי פרופ' שילד נראה לכולנו צעיר מכפי שנותיו, צלול בדיבורו, בהיר במחשבתו, מנוסח היטב במשפטיו, חייכן וטוב לב, ומוביל לכיווני חשיבה ופעולה מפתיעים בפשטותם ובחיוניותם. אינני זוכר רעיון אחד שהעלה, שלא נתקבל או שהתווכחנו עימו עליו. איש מעשי וחכם, שנותן תמיד פתרונות הגיוניים לכל שאלה שעלתה ובכל נושא שנדון. בכך תרם עוזר שילד לקידום הפעילות האקדמית בין כתלי מכון ז'בוטינסקי והשאיר אחריו טביעת אצבעות ברורה להמשך הדרך, למען הפצת משנת ז'בוטינסקי ומורשתו.
העוסקים במחקר ז'בוטינסקי, המתעניינים בכתביו, המצטטים אותו, המדברים עליו, נחלקים בדרך כלל לשלושה סוגים: אלה שגדלו על תורתו, בנים למשפחות רוויזיוניסטיות או יוצאי "המשפחה הלוחמת"; חוקרים של תולדות הציונות; וכאלה שקראו באקראי ו"ניכוו". בשנים האחרונות עדים אנחנו לרבים וטובים מן "המחנה האחר" ש"נדלקו", נעשו חסידים של המנהיג הציוני.
פרופ' שילד נמנה, למיטב ידיעתי, עם הקבוצה השלישית. הוא לא היה איש התנועה הרוויזיוניסטית – אם כי תקופת-מה עבד פוליטית לצידו של שמואל תמיר ז"ל – ולא היה היסטוריון של התנועה הציונית. אבל מצא עניין בכתבים הללו, התרשם לעומק מהגיונם הציוני-מדיני, ולא בכדי התחבר למכון ז'בוטינסקי ולוועדה האקדמית שלו.
זועזענו כולנו לדעת, שלפתע פתאום נגדע מאיתנו. הוא עוד הספיק לאשר בואו יחד עם רעייתו, תבל"א, לטקס פתיחת המיצג המרשים "הספורט הלאומי – עליית אף-על-פי" במוזיאון ז'בוטינסקי, אך כסאו נותר יתום – הן בטקס המרשים, והן בישיבות הוועדה האקדמית.
האיש שאת מחקריו שבכתב וניירות העמדה שלו לא הכרנו דיים, השאיר אחריו מופת של תרומה לחיים הציבוריים, למחקר הפרקטי, לחשיבה רעננה ובלתי מקובעת, לטיפוח עולם האקדמיה על אוניברסיטאותיו ומכללותיו. ההשכלה הגבוהה בישראל היתה בראש מעייניו, כחלק מביטחונה ועתידה של המדינה. לה נתן את כל חילו.
אותנו הוא חיזק ועודד במפעלנו להגביר את ההתעניינות בתורת ראש בית"ר לא רק כצורך אקדמי-תיאורטי אלא בעיקר כמקור לחשיבה מדינית-חברתית-תרבותית אקטואלית ומעשית. האיש היקר הזה, איש ההדר, איננו עוד, אך רוחו והגיונו ילוו תמיד את הוועדה האקדמית במכון ז'בוטינסקי ואת חבריה.
יוסי אחימאיר, מנכ"ל מכון ז'בוטינסקי בישראל
 
אחר ארונו של פרופ' עוזר שילד ז"ל יהודה פרידלנדר   12/1/07
אחד מבני חבורה שמת - תדאג כל החבורה כולה
זכות גדולה נתגלגלה לידי להכיר מקרוב את פרופ' עוזר שילד ז"ל לא רק בתחום המדעי, לא רק בדיונים בוועדות שבהן כיהנו בצוותא, אלא גם בשיחות רעים לרוב שקיימנו בנסיעתנו לירושלים לאחר ישיבות המועצה להשכלה גבוהה יו"ש. במפגשים אלו זכיתי להתרשם עמוקות מאציל רוח, מאדם בעל מעוף, ספוג אידיאלים נאצלים – חברתיים-תרבותיים-מוסריים. עוזר, יליד התפוצה בדנמרק, היה מושרש עמוק בתרבותה של אירופה מכאן ובמסורת ישראל מכאן; ליברל טהור, פשרן אך לא וותרן, שוחר טובת הכלל וחרד לזכויות הפרט, שאהבת ארץ ישראל, עם ישראל ותרבות ישראל קיננה בו באינטגרציה מופלאה מדהימה ברישומה העז.

פרופ' עוזר שילד ז"ל, איש רעים להתרועע, הקרין על החבורה כולה, חבורת נאמניה של כנסת ישראל, מדינת ישראל ומסורת ישראל. כיוון שנלקח מאתנו, נפגמה החבורה, ונותר חלל בה, ומן הראוי שהחבורה כולה תדאג, שכן קשה עד מאוד למלא חלל זה.

יהא זכרו של פרופ' עוזר שילד ז"ל ברוך וינון לעד בלבבנו וממשיכי דרכו יטיפו לנו כמה נטפי תנחומים.

בשם החבורה הדומעת:

יהודה פרידלנדר
 
הנשיא הראשון של מכללת יהודה ושומרון באריאל מכללת יהודה ושומרון באראל   10/1/07
המכללה האקדמית יהודה ושומרון

ההנהלה, הסנאט, העובדים והסטודנטים משתתפים בצער משפחת שילד על מות פרופ' עוזר שילד ז"ל ממייסדי המכללה ומקימיה, ראש אקדמי ונשיא ראשון למכללה, הוגה דעות ופורץ דרך.





פרופ' עוזר שילד, פרופסור אמריטוס לפסיכולוגיה ולסוציולוגיה, כיהן באוניברסיטה העברית בירושלים, באוניברסיטת חיפה, באוניברסיטת בן גוריון ובמכללה האקדמית יהודה ושומרון, וכמרצה אורח באוניברסיטאות בקולומביה, בניו יורק ובשיקגו. הוא מילא תפקידים בכירים בשירות הממשלתי בתחומי החינוך וההסברה, במינהל האקדמי באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטאות חיפה ובן-גוריון. כיהן כמדען הראשי ויו"ר המועצה הפדגוגית במשרד החינוך, וכחבר ויו"ר בוועדות ציבוריות ואקדמיות, ארציות ובינלאומיות, בתחומי החינוך, המחקר, המדע וכן בתחומים אזרחיים ולאומיים אחרים. הוא היה בעל תואר דוקטור בסוציולוגיה ובפסיכולוגיה מהאוניברסיטה העברית בירושלים, ובעל שני תוארי כבוד מאוניברסיטאות בחו"ל.

פרופ' שילד תרם משמעותית לביסוסן ולקביעת מעמדן של המכללות כמוסד אקדמי במערכת ההשכלה הגבוהה בכלל ובתודעת הציבור וראשיו בפרט.

תהא נשמתו צרורה בצרור החיים
 
ממרכז מורשת מנחם בגין משה שעל פוקסמן   9/1/07
גילי, יאיר ונורית היקרים!


קבלו את השתתפותנו הכנה באבלכם על פטירתו של עוזר ז"ל.

זכינו בשבע השנים האחרונות להכיר מעט ולהוקיר מאוד את פרופ' עוזר שילד כחבר בוועדה האקדמית של מרכז בגין.

למעשה בשבוע שלפני פטירתו שוחחנו על העבודות שהוא קרא אשר הוגשו לתחרות פרסי המחקר שלנו ונדברנו להיפגש בטקס הענקת פרסי המחקר המיועד להיערך בסוף החודש.

בכל מגעינו זכינו לסבר פניו הנאות, להליכותיו הנעימות ולנכונותו לסייע בכל עת.
בעת הדיונים בוועדה האקדמית הוקרנו את השכל הטוב והענייניות החודרת לשורשו של כל עניין שעמד על הפרק.

פרופ' שילד היה מהאנשים הספורים אשר נשאו בגאון הן את הלאומיות היהודית הגאה והאמונה בזכותנו על הארץ והן אנושיות הומניסטית ליברלית.

ואם מותר עוד נקודה שכל פעם שבתה את ליבינו, כשהכרנו את עוזר הוא כבר היה לאחר קרירה אקדמית ארוכה ואחרי שנשא ביותר מתואר אחד של רקטור ונשיא, אנו מכירים הרבה חברי סגל אקדמי שגבה ליבם ובכל זאת תחושתנו הייתה שנשאר בן אדם.

חבל על דאבדין ולא משתכחין.




אתכם,


הרצל מקוב משה שעל פוקסמן
מנכ"ל מזכיר הוועדה האקדמית
 
ננצור גיל רשף   31/12/06
לצערי הרב לא הספקתי להנות מספיק מעוזר. חודשים ספורים עבדנו יחד על הקמת מוסד אקדמי חדש. השקט הנפשי, צלילות ובהירות המחשבה, היכולת להוציא את העיקר בכל נושא עליו דברנו והכבוד בה הכל נעשה- מי יתנני לחוות זאת שוב.

כתבתי לך גילי ונעמוד בכך- כאשר נגיע לקבל את האישור לפתיחת המוסד, נמצא יחד איתכם את האופן הנכון והמכובד להמשיך את פועלו של עוזר.

מעולם ולעולם לא נעזוב חבר בדרך.

למדנו שהדרך ליעד חשובה לא פחות מהיעד עצמו וכאשר נגיע, כל מי שהלך איתנו יגיע איתנו.

אתכם תמיד,

גיל רשף
 
עוזר חבר ועמית גילי   25/12/06
מאת: רינה שפירא [rina2@post.tau.ac.il]
נשלח: יום שישי 15 דצמבר 2006 06:42
אל: עוזר שילד
נושא: FW: עוזר שילד ז"ל

לגילי
כרגע קראתי את ההודעה על עוזר והדמע בעין אינו חדל וזורם זורם ומעלה נשכחות וגם מימים קרובים.
איזו אבידה!!
כמה חבל ועצוב עצוב כל כך, כל כך עצוב לי
אי אפשר לא לבכות על ולא לבכות את האיש החכם,הערכי, המעורב, האכפתי, המקורי ,החבר הזה שלא יהיה עוד עימנו
הלכנו דרך ארוכה מאד יחד במחקר,בועדות ציבוריות ומקצועיות ועוד ועוד
היו לנו הסכמות רבות והיו לנו גם חילוקי דעות וידענו תמיד לשמור על הרעות מעל הכל ומסתבר שזה ניתן כשהיא,הרעות,היא החשובה מכל
קשה לי לכתוב
עוד נדבר

שמרו על עצמכם
רנה שפירא
 
מאוניברסיטת חיפה מאוניברסיטת חיפה   25/12/06
הלך לעולמו פרופ' עוזר שילד
אוניברסיטת חיפה מרכינה ראש עם מותו של פרופ' עוזר שילד, שכיהן כנשיא האוניברסיטה וכרקטור, שנפטר בשבוע שעבר.
פרופ' שילד הותיר חותם עמוק על התפתחותה של אוניברסיטת חיפה, והניח יסודות איתנים לביסוסה כאוניברסיטת מחקר. רבים מדפוסי החשיבה והפעולה שהנהיג מנחים אותנו גם כיום בפעולתנו האקדמית.
"נזכור אותו בחיבה ובהוקרה רבה על תרומתו רבת הפעלים לאוניברסיטה", אמר הרקטור, פרופ' יוסי בן ארצי שהביע בפני משפחת שילד את השתתפותו בצערה ובאבלה הכבד.
 
במקום הספד יאיר   25/12/06
דברים ליום הולדת 75
קיבלתי הנחיה מאמא שלי - דרך אחותי - להגיד כמה דברים מרגשים לכבוד יום ההולדת ה- 75 של אבא שלי.
אך מה אומר? והרי לא עת סיכומים היא; ודאי לא כאשר אנו בסיפה של שנה חדשה. ואפילו היה עת לסכם - מי אני שאסכם? הרי גם אם אני בתמונה כבר יותר מחצי חיים - זה רק מבחינה כרונולוגית; ולא הייתי שותף למרבית פועלך - פועל בתחום המחקר, הניהול האקדמי, החינוך.
ובכל זאת. נדמה לי שאם נתבונן כולנו על 75 השנים שעברו, נוכל רק להתפעל. למשל:
? כבר בגיל של נעמה העננה החלה לרחף מעל ראשו של העם היהודי וראשך שלך; וכשהיית בגיל של שירה בערך, חיית לא סתם בגלות אלא תחת משטר הכיבוש הנאצי בדנמרק.
? כשהיית בגיל של יוני בערך, גיל הבר-מצווה, הפכת פליט חסר בית בבריחה הקולקטיבית מפני הנאצים שביקשו להשמידנו.
? כשהיית בגיל של רעות החיים התחילו לחזור למסלולם - אך היה זה מסלול של יהודי גלותי, ללא מדינה וארץ. אתה אוהב להזכיר שבשנים אלה אבא של חבר שלך שאל שאלה רטורית - "אתה באמת חושב שתהיה פעם צוללת יהודית?". ואולי אפילו חמור מכך - בבית ספר הכריחו אותך ללמוד לטינית.
ועל אף נקודות פתיחה אלה, ההישגים אליהם הגעת הם "לא בדיוק רעים". המדען הראשי של משרד החינוך, רקטור ונשיא אוניברסיטה בישראל, יו"ר המזכירות הפדגוגית. תארי ד"ר כבוד מאוניברסטאות בחו"ל.
ואף שלא הייתי שותף לצד המקצועי, וזה רחוק מאוד מהמקצוע שלי כיום, פעמיים נתקלתי בהערכה הרבה לה אתה זוכה מצד עמיתים:
פעם ראשונה היתה, כאשר הייתי סטודנט שנה ג' במשפטים, ויצא אחד מספרי המשפט החשובים לא רק בארץ אלא גם בעולם - שיקול דעת שיפוטי של אהרון ברק. הייתי מאוד גאה, שבפתיח לספר, בחלק של "התודות", נזכרים מעט מאוד שמות בכלל, ורק שם אחד של לא-משפטן - פרופ' עוזר שילד. הייתי מאוד גאה על הישג זה - שהוא לא שלי בכלל.
אגב, הוא לא המשפטן היחיד שמחזיק ממך. ואני לא מתכוון לשופט שזמיר שאתו היית ממש מיודד, אלא דווקא לשופט מישה חשין שאני בכלל לא ידעתי שאתם מכירים, אך בשיחת חולין איתי פעם הוא גילה שאני הבן שלך, והוא הגיב - והבעת פניו אמרה הרבה - "אתה הבן של עויזר?..."
הפעם השניה בה נתקלתי בהערכה של עמיתים היתה לא מזמן, כאשר דניאל כנהמן זכה בפרס נובל. האמת, לא נהניתי מהחגיגה שעשו סביבו בארץ; אבל זכרתי שהייתם מיודדים פעם, אז שוטטתי באינטרנט לראות מה כתוב עליו, והנה מצאתי שגם הוא הזכיר אותך באוטוביוגרפיה הרשמית שלו שהוא כתב עבור מחלקי הפרס. וכך הוא כתב:
My achievements in research in these early years were quite humdrum, but I was excited by several opportunities to bring psychology to bear on the real world. For these tasks, I teamed up with a colleague and friend, Ozer Schild.
כאן הוא מפרט חלק מהדברים ואני לא אצטט, ואז הוא מוסיף -
Our faith in the usefulness of psychology was great, but we were also well aware of the difficulties of changing behavior without changing institutions and incentives. We may have done some good, and we certainly learned a lot.
אבל הצד שלי שבו אני רואה את הדברים הוא, כמובן שונה. בשבילי אתה אבא. והתמונות שאני זוכר הן תמונות כמו -
? ההליכות המשותפות לבית הכנסת בשנה שלפני הבר-מצווה, שמאוד אהבתי;
? המכתבים שקיבלתי בטירונות ללא הפסקה, ושעזרו לי להחזיק מעמד בתקופה זו שהיתה בוודאות הקשה בחיי;
? ההתרגשות שראיתי אצלך כשבאת לראות את הנכדה הבכורה שלך, רעות, בפעם הראשונה;
? ובעיקר: הדברים הרבים בהם אני מוצא את עצמי דומה לך - לטוב ולרע; בדברים גדולים ובדברים קטנים. חלק גדול ממי שאני - הוא אתה. ועל כך רק אוכל ולומר - תודה.

Share on Facebook
  
הודעת משפחה
לא עודכנו פרטים

עידכון הודעה


 
לא עודכנו פרטי הלוויה
לא עודכנו פרטי שיבעה
באנטליה
לכל התמונות











חיפוש    |    אודותינו    |    צרו קשר    |    תקנון האתר   
כל הזכויות שמורות לנתיבי אינטרנט לישראל בע"מ ©
עיצוב גרפי studioarava.com