|
-
|
אוי ואורי מילוא
4/7/09
|
|
הוקרא ע"י אורי בטקס זכרון בביה"ס רופין 2009
|
|
|
|
קהל נכבד:
אחי הגדול, רפאל, היה בן 26 כאשר נפל. היום ילדי, כבר בוגרים יותר ממנו, אבל לעולם הוא יישאר אחי הגדול.
אהרון, אחייני, בן אחותי, היה בן 32 כאשר נפל.
שניהם עדיין לא הקימו משפחה וכך משפחתנו, החסירה שני ענפים ענקים באילן המשפחתי שלנו והם חסרים, כל כך חסרים.
אחי, רפאל, נהרג לפני 40 שנה בפעולה של הקומנדו הימי בים סוף.
אחייני, אהרון, נהרג לפני שנתיים וחצי במלחמת לבנון השנייה, בכפר רשף.
שניהם התנדבו למשימה שהייתה האחרונה בחייהם.
בקהל יושבות אימי ואחותי, אימי היא אם שכולה מזה 40 שנה, וסבתא שכולה מזה שנתיים וחצי.
אחותי, רעיה, היא אחות שכולה מזה 40 שנה ואם שכולה מזה שנתיים וחצי.
ילדי, הם דור שלישי לניצולי שואה, סבתם ניצולת אשוויץ.
ביום שלישי שעבר כשעמדנו דום, לזכר הנספים בשואה, הרגשתי שנפילתם של שני יקירי, לא היה לשווא, הם נפלו למען ארצנו החופשית ועתיד ילדנו, עתידכם.
תלמידים יקרים, כדי שעתידנו במדינה יהיה בטוח, על כול אחד מאיתנו לתרום את חלקו, לפי יכולתו ולפי כישוריו.
משפחת השכול היקרה, אני מקווה שהצלחתי לייצג גם את כאבם ואת חסרון יקיריכם.
ואסיים בתקווה שאת החג הקרוב, ל"ג בעומר, יחגוג גלעד שליט עם משפחתו, בביתו, ואלינו משפחת השכול לא תצטרף משפחה נוספת.
|
| |
|
1974 - 2006
|
gעדי מילוא
15/12/06
|
|
אהרון שלי
|
|
|
|
אהרון שלי
אהרון שלי, עכשיו אתה עוד חי בתוכי, אבל עוד כמה שנים אתה תהפוך לתמונות, סיפורי גבורה ומעט זיכרונות רחוקים, ואתה כל כך יותר מזה, אתה התגלמות החיים וככה אני רוצה לזכור אותך, לזכור
איך שנסעתי איתך ועם אורי לאילת וצללנו עם הדולפינים ולא הפסקנו לצחוק על אורי כשהוא ליטף את הכריש
ואיך שהיית עושה לי "נשיקת חמור" וזה כל כך כאב ושנאתי אותך באותו רגע, אבל בדרך כלל סתם היית מאיים עליי וזה היה נורא מצחיק
ואיך שהיינו במסיבה אצל דנה בבריכה ואתה היית שיכור ושלומית חברה שלי הורידה לבגד ים ואתה אמרת לה: "אוי, מה הייתי עושה לך", והיא, שגם הייתה שיכורה נתנה לך סטירה מצלצלת שהצחיקה את כולם כולל אותך כמובן
ואיך שחזרתי בלילה ואתה וציפי התחבאתם לי והבהלתם אותי וכמעט מתתי ואתם הייתם מבסוטים
צחקתי איתך הרבה ועכשיו במשבר שלך פתאום יצא לי ממש לדבר איתך ולא פחדת להיחשף, לא פחדת להראות את הצד הפגוע שלך ואמרת לי את האמת וריגשת אותי ופתחת אותי, והרגשתי שאני לומדת להכיר אותך יותר טוב והיה לי כיף לדבר איתך בטלפון ולספר לך דברים אישיים שלי, לא התביישתי, יצרת פתיחות כל כך נעימה, מקבלת ואנושית.
במשבר שלך לקחתי על עצמי משימה – להכיר לך את עולם הרווקות ההולל, הפאבים המובחרים, דרכים נוספות להכיר בחורות וככה זכיתי לצאת איתך לשתות, אבל מהר מאוד במקום שאני אהיה המדריכה, יצא שאני סיימתי את הלילות לבד ואתה הסתבכת בין כמה בחורות ובמקום אהרון הביישן שציפיתי לראות, ראיתי שאתה עושה לי בית ספר.
עד היום כשאני הולכת לאיניגו אני מסתכלת לקצה השני של הבר, מחפשת אותך ואת ערן דוברת מוקפים בבנות. את ערן ראיתי אבל אותך לא.
אני רוצה לזכור איך שבבריכה בבית יצחק אתה וגיא מיכאליס רציתם לזרוק אותי למים ותפסתם אותי בידיים וברגליים ונדנדתם אותי מצד לצד וזרקתם אותי למים, אבל לא זרקתם מספיק חזק ואני פגעתי במעקה ואתה כל כך נלחצת והצטערת ואני ממש נהניתי מזה
ואיך שראיתי אותך באיניגו באחת בלילה, שיכור כלוט ואמרת לי: "עדידוש, איזה מזל שאת פה, מחר בתשע בבוקר תהיי ברבנות, שכחתי להגיד לך וציפי תהרוג אותי אם היא תדע", וברבנות ישבנו בחוץ ושיננו את השמות המסובכים שלכם ושל הוריכם וכשנכנסתי לרב דקלמתי את זה ואתה כמעט התפקעת מצחוק, ואז נסענו "לחגוג" את המאורע במזח ואתה ברגישות ובאמיתות שלך הצלחת להפוך מאורע לא נעים במיוחד למפגש משוחרר וכייפי
ואיך שתמיד היית "גאה" בדוד שלך רפאל שהוא "חבר בקיבוץ מעברות", והנה, בלי מאמץ רב גם אתה התקבלת לקיבוץ.
אהרון שלי-
הצחוק המתגלגל תוך מחיאת כף, איך שאתה קורא לי עדידוש, הסיגריות שעישנת תמיד לפני או אחרי הפסקה, המשחק הקבוע שלנו כשמישהו עומד בדרך ומישהו אחר בא עם האוטו אז הוא נותן גז כאילו הוא עומד לדרוס אותו, עושה פרצוף רציני, ובשניה האחרונה עוצר, מעיל העור החום שלך, איך לא הצלחת להיות סתם רווק הולל וכל פעם מחדש נכנסת למערכת יחסים ואני כעסתי עליך שככה אתה בורח לי כל פעם, איך כל פעם שהיית על הטרקטור של השאיבה היית אומר "החיים שלי בזבל", ומוסיף "את עושה חיים", איך כשהיינו קטנים ושיחקנו פוקר ואתה וניב תמיד, אבל תמיד, ניצחתם, כשהיינו לבד היית מגלה לי את הבלופים שלכם ומשביע אותי לא לגלות, איך שחזרנו מ"הגן" בלילה היית מאט גם אם הרמזור היה ירוק ומחכה ששאר הרמזורים יהפכו ירוקים והיית נוסע בכולם מרוצה מעצמך ואומר "עלינו על הגל הירוק", איך היית מחמיא לי ואומר לי שאם לא הייתי בת דודה שלך היית מתחתן איתי ושאתה רוצה חברה בדיוק כמוני, איך בארוחות אצל שושנה היית מבקש מרק מסונן וכשהיינו צוחקים עליך היית אומר לנו שאין לנו מושג מה היא שמה בפנים-שאריות מלפני חודש, ואיך כל פעם שהיית עם אברם בחוץ והיה עובר כלב או חתול היית פוקד עליו "אברם, תפוס אותו!", ואיך חזרת מהטיול שלך עם מזוודה מלאה במוצרים מיניים מפוקפקים והיית כל כך גאה בה ובסכום העצום שזה עלה לך, ואיך כששיחקנו במגרש "חיי שרה" כולם פחדו ממת כי היית מפציץ הכי חזק, ואיך בילדות כשעשינו שטויות שהשתיקה יפה להם (כי אתה כבר בקבר אבל אנחנו עוד לא), תמיד אתה וניב הובלתם אותנו – את שבט הילדים ואני כל כך הערצתי אותך והייתי גאה שאתה בן דוד שלי ותמיד ידעתי שתשמור עליי ובאמת שמרת
ואיך אחרי כל אורחת יום שישי, בכול יום זיכרון – לפני הטקס ואחריו, בכל חג, בכול פעם שלקחת הפסקה מהעבודה, כל פעם שראית שיש אור, כל פעם שרצית לדבר, הגעת אלינו הביתה – אל אוי ואורי, ושם ישבנו בחוץ או במטבח, אוכלים זיתים, גרעינים, שותים למונצ'לו.
אצל אוי ואורי, בין היתר, דאגת לעדכן אותנו ברכילויות מהכפר, יחד עם אורי הקמתם את חברת "קריימריקה" המהוללת בה תכננתם המון ועשיתם מעט או שפשוט שקעת לתוך שיחות עמוקות עם אוי.
עד היום כשאני באה הביתה,לאוי ואורי, אני יושבת במטבח, עם הפנים לחלון ומחכה לראות אותך עובר, שתראה את האוטו שלי, תדע שבאתי ותבוא להגיד שלום.
התת מודע שלי עוד מצפה לך, לא מוכן לקבל את רוע הגזירה, והיא רעה!
אוהבת תמיד, עדי.
|
|
|
|
|